פונדקאות נוספת וגרידה נוספת

מהרגע שהיא נולדה התחלנו לחשוב אם נעשה את המסע הזה שוב. לומר את האמת אני די רציתי שקט, רציתי להנות ממה שיש לי, להפסיק לרדוף אחרי הישגים, שיהיה מספיק חלב, להצליח להביא אותה, להתמודד עם הכל יחד. רציתי זמן פשוט להיות, לחיותף לגדל אותה, להחלים, לאחות את הלב שלי ולסגור את הפצעים הפתוחים שנשארו לי ולנו, היא התרופה הכי טובה שיכולתי לבקש לנו, היא מאירה את הבית עם החיוך והצחוק שלה, כמו שלא יכולתי אפילו לדמיין

אני כבר בת 38, לפני שנתיים כבר השאיבת בייציות שלי היתה לא מזהירה , אני לא יכולה לחכות הרבה, למרות שהייתי שמחה לתת לה עוד זמן להיות קטנה. אבל אם רוצים עוד ילד, צריך להתחיל להתכוונן לזה. שיחקנו במחשבה הזאת זמן רב, כל פעם שהיתה חולה, או יצאו שיניים או היינו עייפים דחינו את זה קצת יותר... עם זאת חתימה על עוד חוזה פונדקאות היה על הפרק

אני מודה, הושפעתי מהסביבה, חשבתי אולי, עכשיו אחרי הפונדקאות יקרה איזה נס, איזה הריון ספונטני שפשוט יחזיק מעמד בלי מאמץ, כזה רגיל כמו של כולם. כולם מספרים על ניסים, על זה שפתאום כששחררת הכל יסתדר, ושקלתי את זה באמת, לנסות שוב על הגוף שלי, להמנע מאוד הוצאת כספים אסטרונומית, למרות שידעתי כמה קשה היה לי, כמה הגוף והנפש שלי עברו כבר

קבענו פגישה עם העורך דין של מנור, חתימה על חוזה שני, הפעם ברור לי שאני לא מתאבדת על זה באותו אופן, לא יהיו כאן תהיות על תרומת ביצית או שנים של נסיונות, ילד שלישי זה כבר בונוס, אם יצליח מצוין, אם לא נעריך גם את מה שיש, גם זה לא בא בקלות. כמה ימים לפני הפגישה המתוכננת ובן זוגי שלמד אותי במשך כל כך הרבה קשיים שולח אותי לעשות בדיקת הריון, ואני אומרת לו שזה לא אפשרי, אני באיזה מחזור מוזר שנמשך כבר שבועיים. מפה לשם, אני בהריון. יש שבריר שניה של אופטימיות שאולי נוכל לבטל את החוזה הזה, שהנה, לא עשינו שום טיפול ואנחנו כבר בשבוע 6, והביטא גבוהה והמקלון נצבע מיד, כל מה שאי פעם ייחלתי לו. כל התקווה הזאת מחזיקה בדיוק כמה שעות עד שבמוקד אומרים שזה לא נראה תקין, וזהו אני כבר יודעת שזה יגמר השאלה רק איך. מגיע היום המיוחל ואנחנו חותמים חוזה בלי באמת לדעת מה מצב ההריון הנוכחי, ההריון הארבע עשרה שלי. מיד אחרי הפגישה והחתימה אנחנו נוסעים לרופאת נשים שמאששת את זה שההריון לא תקין, ומפנה למיון. אחרי צרור הטראומות שיש לי מכל בית חולים אפשרי אנחנו מחליטים לעשות את הגרידה בפרטי עם הרופא שמלווה אותנו בפונדקאות וככה אנחנו מוצאים את עצמנו בפגישה אצל הרופא, חותמים על מסמכי פונדקאות ומדברים כבר על שאיבות ביציות ושניה אחר כך עושים אצלו אולטרסאונד לאשר שאין דופק, שההריון הזה לא תקין. אנחנו קובעים תאריך לגרידה, מרגישים קצת מטומטמים שבכלל חשבנו באיזה שהוא אופן שיש סיכוי כזה שהריון אצלי יצליח להתפתח אחרי כל מה שעברנו, איך אפשרנו לאופטימיות הזאת של כולם לדבוק בנו. הגיע זמן גרידה, אני כבר מומחית, גרידה שישית שלי, מנסים להעביר את זה כמה שיותר בקלות, בפרטי ביום שישי גשום אחד, עם כמה שפחות טראומות חדשות, ועדיין הן הגיעו, הצטרפו לחגיגה, קיבלתי כדורים לכיווץ הרחם, והניתוח נדחה, ואני סובלת מכאבים ולא מוכנים לתת לי כלום נגד כאבים כי אני כבר לפני ניתוח, והגיע הרגע הזה ששובר אותי, שאני כבר מרחמת על עצמי, לבד, אף אחד לא רואה אותי או את הסבל שלי או את כל מה שעברתי. ואני בוכה, שוקעת אל תוך עצמי, לא עובד לי כלום באותו רגע, לא נשימות, לא חשיבה חיובית, לא הסתכלות קדימה, רק סבל אמיתי שלא נגמר, ואני בוכה אבל מחליטה גם לקרא לעזרה, גם אם לא באמת עוזרים לי, רק לא להיות שקופה. הרופא מגיע ומרחם עליי נורא, הוא יודע שאלו לא רגעים שכיחים אצלי, שכנראה באמת אין לי יכולת להכיל את זה יותר. לוקחים אותי לחדר ניתוח בפעם המליון אולי ואני לא יכולה יותר, לא יכולה להיות שם... קשה לי לסבול את הרגעים האלו, הגעתי למכסה, אני רק רוצה שירדימו אותי, לא להיות שם, שלא יכאב לי ולא ארגיש כלום, בהתאוששות אני רק מבקשת מלא משכחי כאבים, מצליחה לנוח לרגע, פיזית ונפשית. חוזרת הביתה לצלחת פירות ששלחו לנו ממנור, מזכירים לי את האופק, שזה רק עוד רגע במסע הארוך הזה