מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

אין לי איך להסביר את זה במילים, את הקושי הזה לנשום באמת, את המחנק והתחושה המוזרה שבגוף, את ההמתנה הכל כך קשה וארוכה הזאת. אני לא יודעת מה זה בדיוק, האם זאת הדאגה שהכל יהיה בסדר, חוסר הוודאות לגבי מה קורה כרגע בין הבדיקות, העובדה שאני לא יכולה פשוט לשים את היד שלי על הבטן ולדעת שהיא בועטת והכל בסדר, התקווה שהפונדקאית שלי תהיה ערה לכל סימן מדאיג בעצמה, והרי היא כל כך מנותקת מהחרדה שלי, יש לה שלושה ילדים משלה, היא עברה רק הריונות תקינים, היא לא מכירה את כל השריטות שיש לי. זה קצת משמח אותי שיש את הניתוק הזה, שאני לא יכולה להדביק אותה בדאגות שלי, ועם זאת זה פשוט קשה לשאת את הרגע הזה, את הימים האלה, את חוסר הידיעה, את הרצון להאמין שהכל יהיה בסדר ועם זאת את הצורך לחכות עוד כל כך הרבה כדי להגיע לחוף המבטחים הזה, מנסה רק לנשום, להעביר את הקושי הזה איכשהו, שוב ושוב, לחכות

שנים שהיו לי משחקי אהבה שנאה עם החג הזה. כשעברנו את ההפלות זה היה חג שהדגיש עבורנו את החוסר והקושי, רצינו להתיישב עם עוד עולל לשולחן החג והעדרו שם ממש כאב לי בגוף ושרף לי בנשמה השנה היה לי מדהים, שתי הבנות המהממות שלי איתנו בשולחן, לפני ארוחת הערב הפרחנו בלונים עם איחולים לשנה הבאה. אבל לא יכולתי להרפות מהמורכבות של החג הזה עבורי. את סגירת המעגל של זמן הגרידה שהיתה לי לפני שנים בערב ראש השנה בלוס אנגלס באמצע טיול. היציאה מבית החולים בטביליסי היישר לערב חג עם הקטנטונת, שנים של ציפיות ואכזבות והדאגה להריון הזה שמתרחש עכשיו. הסקירה בעוד שבוע, אנחנו נוסעים עם הבנות, בעיקר בגלל החג, ואני מתקשה להחזיק את עצמי בתוך החיכיון הזה. ישנה שינה לא רגועה בלילה, חולמת חלומות טרופים, קמה בבוקר ונרדמת עם ספירת השבועות ומחשבות על מתי יהיה בטוח יותר ההריון הזה. מקווה שלא יתנפצו לנו שוב התקוות חושבת על כמה שנים אנחנו בתוך המסע הכל כך ארוך הזה, כל כך הרבה שנים

שקיפות עורפית, ללא ספק הבדיקה הכי מלחיצה עבורנו, איך לומר את זה... אין לנו את הזכרונות הכי טובים ממנה. לא צלחנו אותה כל כך הרבה פעמים, למעשה רק פעמיים, שתי הילדות המהממות שלנו. אנחנו סופרים ימים לבדיקה, בקושי נושמים מיום ליום. באותו הבוקר קמים ולא עושים תוכניות, אין לדעת לאן תנשוב הרוח ואם התוצאות לא יהיו טובות, אנחנו יודעים כבר שלא נהיה במצב רוח לכלום. כל צלצול בטלפון מקפיץ אותנו. אנחנו על הקצה מקבלים הודעה, היא לא הגיעה לבדיקה, אמא שלה חולה, היא לא בטביליסי שוק. איך אמורים להגיב לזה?!? וההודעה הזאת היא בעיניי תמצית ההוייה של הורים מיועדים. אנחנו לא יודעים מי היא, מעולם לא נפגשנו, יש לנו 2 תמונות שלה וקצת נתונים. מצד אחד, ברור שאני מקווה שהכל בסדר אצלה, שאמא שלה תחלים. מצד שני אני תוהה כמה היא מחויבת לתהליך, הבדיקה הזאת היא בדיקת חובה, רופא ישראלי הגיע לשם כדי לבדוק אותה, היה לי כל כך חשוב לדעת שהכל בסדר, אין מה לעשות, אני סומכת יותר על הרופאים הישראליים. והיא לא הגיעה. איך אפשר לדעת אם היא לוקחת את כל ההריון הזה ברצינות, לוקחת את הויטמינים, לא מעשנת או עושה סמים. ואין לי מושג... יש

שבוע 10, מרגיש כמו נצח וזאת רק ההתחלה. טלפון מהרופאה בשבע וחצי בבוקר, זה בטוח לא חדשות טובות... יש לפונקדאית דימום קל, יש המטומה אני אפילו לא יודעת איך להגיב, משחקת אותה מדחיקה כבר שבועות כשבלב אני בעצם סופרת כל יום שעובר. ההריון הזה הושג בשארית כוחותיי ואין לי מושג אם אני אעשה מאמץ נוסף אם משהו יקרה. כן, כבר עברנו הריון פונדקאות תקין ועדיין בו ברגע הזה אנחנו לא יכולים לגייס אופטימיות הכל מחובר יחד, כשלונות הצלחות, זכרונות של דם, כאב ובכי שוטפים אותי גם בלי שאני מאפשרת להם להכנס, כאילו כל זכרון כזה שיש לי דוקר אותי במחט אחת ויש לי אוסף גדול כזה והם כולם פה נוכחים עכשיו. שבוע 10, תיכף שקיפות, כל כך זוכרת את השבועות הכואבים האלה, שבועות של אובדנים. שבועות שכל האופטימיות בעולם לא הספיקה לנו, שברו אותנו פעם אחרי פעם. זה מגיע כל כך במפתיע, זה נראה כאילו הקושי בפונדקאות הוא כלכלי, לא אכחיש הוא אכן קשה,  ואחריו יש את הקושי של שאיבת בייציות, הורמונים וכל הכיף הזה אבל מה שבאמת קשה בסוף הוא לחכות, חוסר האונים הלא נגמר, להתפלל לטוב ולקוות שהפעם יהיה בסדר, לעמוד איתנה לצד הטראומות והאכזבות ולק

לא יכולתי לכתוב, לא יכולתי להודות בקושי של לעבור שוב את הכל, ניסיתי לעשות את התהליך הנוסף הזה במקביל לחיים שלי, בניתוק מוחלט. היה מורכב מצד אחד, הבית שלי מלא, בכל מה שחיכיתי לו, בצחוק ילדים, בכתמי ידיים על הספה, בספרי ילדים שזרוקים בכל פינה, ברגעי אחיות קסומים, באמת אושר צרוף. במקביל, מבט לחיים הקודמים שלי, לזריקות, בדיקות דם ואכזבות. הופתעתי לגלות כמה אני יותר חזקה לקראת תהליך שני ועם זאת נושאת איתי את כל הצלקות והקשיים של מה שכבר עברנו בדרך התחלנו תהליך שאיבת בייציות אופטימים ונרגשים לקראת התהליך החדש, ומהר מאוד הבנו שזה לא קל, ההשתתפות של קופת החולים בתהליך לילד שלישי הרבה יותר קטנה והמחירים הכלכליים מאוד גבוהים, אלפי שקלים שאנחנו מוציאים על התרופות וההליכים הרפואיים. חזרה לפס ייצור המייגע הזה. הפעם הגדולה מעורבת, היא מתרגשת איתנו, עוזרת לי בכל ערב להזריק הורמונים ומעודדת אותי שנצליח. אני משתדלת לא להדביק אותה בפסימיות שלי, והיא כמו משב רוח רענן של אופטימיות. הימים עוברים די מהר, מגיעים לשאיבה, וקמים מהשאיבה לבשורות מבאסות, יש רק עובר אחד.... מקווים שהוא בכלל ישרוד 3 ימים ויגיע לה

עברו יותר משנתיים מאז השתתפתי במשחק הזה, משחק ההפרייה החוץ גופית, האמת, לא התגעגעתי. כל כך קשה לי לראות את מגרש הפעלולים האלו מהצד, כל אחת שיושבת לידי בתור, כל פנים מלאות תקווה ויאוש באותה הבעה יחדיו. משחקות את משחק ההורמונים, בדיקות הדם והאולטרסאונד, משלבות את ההרגלים ההזויים האלו במארג החיים הכל כך שגרתי הזה, הכל פה ברור מאליו, זה ברור מאליו שתגיעי כל כך מוקדם לבדיקה, שתזריקי לעצמך עם מחטים, משהו שנע בין זריקה אחת ולחמש ביום, שתוציאי סכומי כסף שכנראה לא היית מוציאה על סופ״ש שלם של פינוק, והכי ברור זה שפשוט תמשיכי לנסות, אין פה מקום לויתור, למחשבה או לתהיה מה המחירים של כל זה לשמחתי, אני לא שם, אני קצת יותר מפוכחת מזה, אני מסוגלת עכשיו לשים גבולות, לא יהיה פה עוד הריון שלי, לא נגיע לתרומת בייצית, זה נסיון מוגבל מאוד, עם הקשבה לעצמי. ועם זאת אני שואלת, למה בעצם עוד ילד? אחרי שעמלנו כל כך קשה על הקטנטונת, למה לא להגיד, זהו, יצחנו, הגענו לפסגה הזאת, בוא נפרוש בשיא. שיא מטורף. לחזור למקומות האלו עם הפצעים הישנים שלי, אבל עם האושר של ההישג זה נצחון גדול, לעבור ליד הרכב שלי ולראות שם כיסא