אז למה בעצם עוד ילד?

עברו יותר משנתיים מאז השתתפתי במשחק הזה, משחק ההפרייה החוץ גופית, האמת, לא התגעגעתי. כל כך קשה לי לראות את מגרש הפעלולים האלו מהצד, כל אחת שיושבת לידי בתור, כל פנים מלאות תקווה ויאוש באותה הבעה יחדיו. משחקות את משחק ההורמונים, בדיקות הדם והאולטרסאונד, משלבות את ההרגלים ההזויים האלו במארג החיים הכל כך שגרתי הזה, הכל פה ברור מאליו, זה ברור מאליו שתגיעי כל כך מוקדם לבדיקה, שתזריקי לעצמך עם מחטים, משהו שנע בין זריקה אחת ולחמש ביום, שתוציאי סכומי כסף שכנראה לא היית מוציאה על סופ״ש שלם של פינוק, והכי ברור זה שפשוט תמשיכי לנסות, אין פה מקום לויתור, למחשבה או לתהיה מה המחירים של כל זה

לשמחתי, אני לא שם, אני קצת יותר מפוכחת מזה, אני מסוגלת עכשיו לשים גבולות, לא יהיה פה עוד הריון שלי, לא נגיע לתרומת בייצית, זה נסיון מוגבל מאוד, עם הקשבה לעצמי. ועם זאת אני שואלת, למה בעצם עוד ילד? אחרי שעמלנו כל כך קשה על הקטנטונת, למה לא להגיד, זהו, יצחנו, הגענו לפסגה הזאת, בוא נפרוש בשיא. שיא מטורף. לחזור למקומות האלו עם הפצעים הישנים שלי, אבל עם האושר של ההישג זה נצחון גדול, לעבור ליד הרכב שלי ולראות שם כיסא תינוק, עדיין ממלא אותי אושר, לשמוע אותה קוראת לאחותה, לראות את החיבוקים בניהם מרגש אותי כל פעם מחדש. זאת עבודה מאוד קשה, היומיום הזה, עם המשימות הסיזיפיות והלוחות זמנים הצפופים האלה, אבל הרגעים האלו הקטנים של המשפחה שלנו הם כל כך יפים ומרגשים, הנתינה שלנו אחד לשני, החוכמה של שתיהן, הברק שלהן בעיניים, אלו דברים שאני משתדלת לנצור, למרות המהירות שהזמן חולף לו, שהן גדלות כל כך מהר. אני מניחה שכל אלו הן הבסיס של הרצון לספק את כל זה לעוד אדם קטן, לגדל עוד אחד כזה שימיס אותנו מבפנים, יש גבול לאהבה? וכנראה שלא הייתי מרגישה צורך לשאול את כל השאלות האלו אם זה היה פשוט, אם יכולתי סתם ככה בקלות פשוט לשאת הריון, אם זה לא היה דורש מעצמה שלמה ואופרציה כל כך מורכבת, וכסף, הרבה כסף. כשזה ככה קשה יותר לשקול, איך בכלל אפשר לכמת צחוק של ילד? לא ברור