על קו מצריים וארץ המובטחת

כולם מדברים פסח, על יציאה מעבדות לחירות, על חופש ושחרור, אני לא מרגישה שהשתחררתי לחלוטין, לא באמת. אני אי שם על הקו בין העבדות לחירות, יושבת לי שם באמצע מפחדת לבחור בטוב, עדיין מפחדת להתאכזב. מצד אחד, השתחררתי מזריקות, מבדיקות ומביקורי רופא,נקייה מהורמונים, משקרים לבת שלי, ממסיכה מול העולם, השתחררתי מהרבה עצב וכאב, אני אפילו כבר מסוגלת לעבור בסופר פארם ליד המוצרים של התינוקות. מצד שני, אני עדיין בעבדות, עדיין כואב לי לראות נשים הרות, המקרר שלי עדיין מלא בזריקות ההורמונים, כי אני עוד לא יודעת שאני לא חוזרת לשם,עדיין כל לילה כשאני שוכבת לישון אני מרגישה בדמיוני את העוברית הזאת אצלי ברחם, אני עדיין חרדה לראות שעדיין יש דופק, שזה לא חלום. כל בדיקה מביאה איתה את גל החששות שלה. אני נעה בין אופטימיות לסוף טוב לבין חששות כבדים שהכל ימשיך כשורה

השבוע הסקירה, אנחנו טסים לגיאורגיה, בפעם הראשונה, יומיים שלמים שלנו ביחד, הנסיעה הזאת מרגשת אותי כל כך, כל כך חיכיתי לעלות על המטוס לשם, לדעת שיש שם הריון שאנחנו רוצים לראות מתפתח, טביליסי מחזיקה לי את התקווה. היא הארץ המובטחת שלי

אני מכינה מתנות, לפונדקאית, לבעלה לילדים שלה, מנסה לחשוב על מה הם יאהבו, על מי הם, על שלא יהיה כתוב יותר מידי בעברית או אנגלית, היא יודעת שאנחנו מגיעים, אין לי מושג איך כל זה יעבור, זה קצת מדע בדיוני, העוברית שלי בבטן של מישהי אחרת, החלפנו ביננו תמונות עד עכשיו, אני ראיתי שתיים שלה והיא ראתה אחת שלנו, אנחנו מכירות את הפרטים היבשים אחת של השניה וזהו, מחבר ביננו משהו כל כך עמוק ועדיין בשנייה הזאת ממש אנחנו עדיין זרות. אני עוד לא מסוגלת לחשוב איך יהיה שם בבדיקה, אם אני אצליח בכלל לנשום בדקה שלפני, איך זה 

יהיה לפגוש אותה, מקווה לראות שהכל בסדר, להאמין שכל זה אכן קורה, שזאת העוברית שלנו

לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, טביליסי אנחנו כבר באים