התפתחויות
לא יכולתי לכתוב, לא יכולתי להודות בקושי של לעבור שוב את הכל, ניסיתי לעשות את התהליך הנוסף הזה במקביל לחיים שלי, בניתוק מוחלט. היה מורכב
מצד אחד, הבית שלי מלא, בכל מה שחיכיתי לו, בצחוק ילדים, בכתמי ידיים על הספה, בספרי ילדים שזרוקים בכל פינה, ברגעי אחיות קסומים, באמת אושר צרוף. במקביל, מבט לחיים הקודמים שלי, לזריקות, בדיקות דם ואכזבות. הופתעתי לגלות כמה אני יותר חזקה לקראת תהליך שני ועם זאת נושאת איתי את כל הצלקות והקשיים של מה שכבר עברנו בדרך
התחלנו תהליך שאיבת בייציות אופטימים ונרגשים לקראת התהליך החדש, ומהר מאוד הבנו שזה לא קל, ההשתתפות של קופת החולים בתהליך לילד שלישי הרבה יותר קטנה והמחירים הכלכליים מאוד גבוהים, אלפי שקלים שאנחנו מוציאים על התרופות וההליכים הרפואיים. חזרה לפס ייצור המייגע הזה. הפעם הגדולה מעורבת, היא מתרגשת איתנו, עוזרת לי בכל ערב להזריק הורמונים ומעודדת אותי שנצליח. אני משתדלת לא להדביק אותה בפסימיות שלי, והיא כמו משב רוח רענן של אופטימיות. הימים עוברים די מהר, מגיעים לשאיבה, וקמים מהשאיבה לבשורות מבאסות, יש רק עובר אחד.... מקווים שהוא בכלל ישרוד 3 ימים ויגיע להקפאה. מצליחים ויש עוברון אחד קפוא
ברור לנו כבר עכשיו שאנחנו לא מחזירים שני עוברים לפונדקאית, אין לנו שני עוברים להחזיר. אנחנו עושים תהליך שאיבת בייציות נוסף לקראת ההחזרה כדי שיהיה עוד עובר למקרה שהעובר הראשון לא שורד את ההפשרה, מבינים כבר שזה יכול להיות תהליך ארוך ומייגע שבו אצטרך לעשות שאיבה כל פעם בשביל עובר אחד קטנטן. תהליך השאיבה הבא זהה, למרות שהרופא ניסה להיות יצירתי, אנחנו מגיעים בקושי רב לעוד עובר אחד קפוא
החזרה ראשונה לתהליך הזה, הפונדקאית בת 23, אמא לילד בן 3, מרגישה לי ילדונת, ובאמת שקצת קשה לי עם זה, אבל אני לא מכירה אותה, להגיד מי היא והאם היא מסוגלת לעמוד בתהליך כל כך לא פשוט, אני מקווה שבגלל שהיא צעירה הבייצית הזקנה שלי תצליח להקלט
מקבלים את הבשורה, שלילי, אולי בפעם הבאה. מפח נפש, כל כך קיווינו ועם זאת פחדתי לקוות
נשאר עוברון אחד קטן, אני כבר מנהלת שיחה עם חברה טובה, על מתי הקץ, כמה אני עוד אוכל לעבור, לא יודעת, באמת שלא, מרגיש לי שכבר כל כך מיציתי מזמן את כל האתגרים האלו של עולם
הפוריות
מבקשים לא לעשות עוד שאיבה, ננסה להחזיר את העובר האחרון הזה ואז להחליט מה עושים אם לא יצליח, ואם ההפשרה לא תצליח, גם עם זה נאלץ להתמודד
מקבלים פונדקאית חדשה, בת 31 עם 3 ילדים די גדולים. נקבע תאריך החזרה ומעדכנים אותנו שהכל עבר בצורה תקינה, בוצעה החזרה
הימים עוברים לנו מאוד לאט.... מחכים לטלפון שלא מגיע, אני יודעת שהסיכויים לא לטובתנו. הולכת ברחוב עם הגדולה שלי ויש טלפון מהאחות שאחראית עלינו, היא חדשה ואנחנו עוד לא מכירות ולכן קשה לי לפענח את טון הקול שלה אבל היא נשמעת שמחה. היא מעדכנת שזה חיובי וההריום נקלט, אני עונה לה ב״באמת????״ מופתע. מעדכנת את הבת שלי באמצע שיחה והיא אומרת לי שהיא לא יכולה להוריד את החיוך מהפנים בפעם הראשונה בחייה
שניה לאחר השמחה, מתחילות גם החששות הכבדים, אני מפחדת להתאכזב בעצמי וחוששת עוד יותר לאכזב אותה, את הנפש הקטנה שלה שאינני יודעת כמה כבר ספגה מכל הקושי הזה סביבנו.
השבועות חולפים ואני בהדחקה מודעת, לא רוצה לחשוב על זה, לא לחשב תאריכים, לא לדעת. כל כך הרבה פעמים כבר עשיתי זאת בחיי שאני לא מוכנה לעשות את זה שוב. זה קצת מגוחך, כי אני לא אתאכזב פחות אם לא אצפה.... ועדיין, מסרבת להכיר בכך.
חיים מבדיקה לבדיקה, כל פעם שהטלפון מצלצל, אני מרגישה שהלב שלי מחסיר כמה פעימות
בדיקת דופק ראשונה, אנחנו על קוצים, מחכים כולנו לטלפון, כשהוא מצלצל, כולנו יחד בטבעיות לא מתואמת רצים מהסלון למטבח לשמוע מה הבשורות....יש דופק
.נראה שמאז שלי רק עלה, אני לא מדברת על זה כמעט, משתדלת לא לחשוב על זה, אבל לפעמים , זה פשוט מופיע לי שם במחשבות הייתי רוצה לחשוב שאם כבר צלחנו את התהליך הזה פעם אחת אז לעשות אותו שוב יזרע בי מעט אופטימיות, אבל כל האכזבות שלי שם, ואני לא יכולה רק להתרגש מזה, אני באמת מאוד חוששת להריון הזה
מצד אחד, הבית שלי מלא, בכל מה שחיכיתי לו, בצחוק ילדים, בכתמי ידיים על הספה, בספרי ילדים שזרוקים בכל פינה, ברגעי אחיות קסומים, באמת אושר צרוף. במקביל, מבט לחיים הקודמים שלי, לזריקות, בדיקות דם ואכזבות. הופתעתי לגלות כמה אני יותר חזקה לקראת תהליך שני ועם זאת נושאת איתי את כל הצלקות והקשיים של מה שכבר עברנו בדרך
התחלנו תהליך שאיבת בייציות אופטימים ונרגשים לקראת התהליך החדש, ומהר מאוד הבנו שזה לא קל, ההשתתפות של קופת החולים בתהליך לילד שלישי הרבה יותר קטנה והמחירים הכלכליים מאוד גבוהים, אלפי שקלים שאנחנו מוציאים על התרופות וההליכים הרפואיים. חזרה לפס ייצור המייגע הזה. הפעם הגדולה מעורבת, היא מתרגשת איתנו, עוזרת לי בכל ערב להזריק הורמונים ומעודדת אותי שנצליח. אני משתדלת לא להדביק אותה בפסימיות שלי, והיא כמו משב רוח רענן של אופטימיות. הימים עוברים די מהר, מגיעים לשאיבה, וקמים מהשאיבה לבשורות מבאסות, יש רק עובר אחד.... מקווים שהוא בכלל ישרוד 3 ימים ויגיע להקפאה. מצליחים ויש עוברון אחד קפוא
ברור לנו כבר עכשיו שאנחנו לא מחזירים שני עוברים לפונדקאית, אין לנו שני עוברים להחזיר. אנחנו עושים תהליך שאיבת בייציות נוסף לקראת ההחזרה כדי שיהיה עוד עובר למקרה שהעובר הראשון לא שורד את ההפשרה, מבינים כבר שזה יכול להיות תהליך ארוך ומייגע שבו אצטרך לעשות שאיבה כל פעם בשביל עובר אחד קטנטן. תהליך השאיבה הבא זהה, למרות שהרופא ניסה להיות יצירתי, אנחנו מגיעים בקושי רב לעוד עובר אחד קפוא
החזרה ראשונה לתהליך הזה, הפונדקאית בת 23, אמא לילד בן 3, מרגישה לי ילדונת, ובאמת שקצת קשה לי עם זה, אבל אני לא מכירה אותה, להגיד מי היא והאם היא מסוגלת לעמוד בתהליך כל כך לא פשוט, אני מקווה שבגלל שהיא צעירה הבייצית הזקנה שלי תצליח להקלט
מקבלים את הבשורה, שלילי, אולי בפעם הבאה. מפח נפש, כל כך קיווינו ועם זאת פחדתי לקוות
נשאר עוברון אחד קטן, אני כבר מנהלת שיחה עם חברה טובה, על מתי הקץ, כמה אני עוד אוכל לעבור, לא יודעת, באמת שלא, מרגיש לי שכבר כל כך מיציתי מזמן את כל האתגרים האלו של עולם
הפוריות
מבקשים לא לעשות עוד שאיבה, ננסה להחזיר את העובר האחרון הזה ואז להחליט מה עושים אם לא יצליח, ואם ההפשרה לא תצליח, גם עם זה נאלץ להתמודד
מקבלים פונדקאית חדשה, בת 31 עם 3 ילדים די גדולים. נקבע תאריך החזרה ומעדכנים אותנו שהכל עבר בצורה תקינה, בוצעה החזרה
הימים עוברים לנו מאוד לאט.... מחכים לטלפון שלא מגיע, אני יודעת שהסיכויים לא לטובתנו. הולכת ברחוב עם הגדולה שלי ויש טלפון מהאחות שאחראית עלינו, היא חדשה ואנחנו עוד לא מכירות ולכן קשה לי לפענח את טון הקול שלה אבל היא נשמעת שמחה. היא מעדכנת שזה חיובי וההריום נקלט, אני עונה לה ב״באמת????״ מופתע. מעדכנת את הבת שלי באמצע שיחה והיא אומרת לי שהיא לא יכולה להוריד את החיוך מהפנים בפעם הראשונה בחייה
שניה לאחר השמחה, מתחילות גם החששות הכבדים, אני מפחדת להתאכזב בעצמי וחוששת עוד יותר לאכזב אותה, את הנפש הקטנה שלה שאינני יודעת כמה כבר ספגה מכל הקושי הזה סביבנו.
השבועות חולפים ואני בהדחקה מודעת, לא רוצה לחשוב על זה, לא לחשב תאריכים, לא לדעת. כל כך הרבה פעמים כבר עשיתי זאת בחיי שאני לא מוכנה לעשות את זה שוב. זה קצת מגוחך, כי אני לא אתאכזב פחות אם לא אצפה.... ועדיין, מסרבת להכיר בכך.
חיים מבדיקה לבדיקה, כל פעם שהטלפון מצלצל, אני מרגישה שהלב שלי מחסיר כמה פעימות
בדיקת דופק ראשונה, אנחנו על קוצים, מחכים כולנו לטלפון, כשהוא מצלצל, כולנו יחד בטבעיות לא מתואמת רצים מהסלון למטבח לשמוע מה הבשורות....יש דופק
.נראה שמאז שלי רק עלה, אני לא מדברת על זה כמעט, משתדלת לא לחשוב על זה, אבל לפעמים , זה פשוט מופיע לי שם במחשבות הייתי רוצה לחשוב שאם כבר צלחנו את התהליך הזה פעם אחת אז לעשות אותו שוב יזרע בי מעט אופטימיות, אבל כל האכזבות שלי שם, ואני לא יכולה רק להתרגש מזה, אני באמת מאוד חוששת להריון הזה
תגובות
הוסף רשומת תגובה