בדרך לשאיבה שנייה

חזרתי בכוחות מחודשים, ככה אחרי החגים, מצליחה להרגיש ששיקמתי קצת את עצמי, הגלים הסוערים שהיו כאן קודם חלפו להם ואפשר שוב לראות ולהרגיש את אני האמיתית. השקט, השינה והורדת ההילוך עשו את שלהם, כמה שהייתי צריכה אותם. מנסה להאחז בכוחות האלו כאילו הם יעלמו לי עוד רגע, כאילו אמצמץ, יעבור שבוע או גל הורמונים ויחטוף ממני את השלווה שכל כך חיפשתי. מחבקת אותה אלי כמו ילדה שמחבקת דובי, מנסה לתת לרכות שלה להכנס אליי, להתרפק עליה. בבקשה תשארי רק עוד רגע קט.

במקביל התחלתי שוב להזריק, פרגובריס, דקאפפטיל, ועוד אין לדעת מה יהיה המשך הפרוטוקול. מנסה לקחת הכל בטוב, לא לרטון, על עור הפנים ששוב מתכסה פצעים אימתניים, על הבטן הנפוחה, על הקושי הנפשי שבכל זה, מנסה רק לעבור יום ביומו בלי יותר מידי להתעסק בדברים. לא לשנוא את הגוף שלי שמשתנה לו ללא הרף, אלה לה יש לי פרצי עצבים, בעיקר על הקרובים אליי, האהובים שלי, אני מקווה שנעבור את הימים האלו, פשוט שיעברו.

מנסה לשלוט בכל הפרמטרים, להצליח לחיות את חיי למרות הכל, לתכנן בלי לדעת מתי בדיוק השאיבה, לעדכן את הנוגעים בדבר רק בלי באמת להסביר, פרוצדורה פשוטה בתהליך מסובך. מקווה לשמור על עצמי לאורך הדרך. אתמול רק בדיקת דם פשוטה היתה לי קשה, כל ההריוניות, תינוק שרק נולד, והשאלה הנוראית האם את בהריון, ושנים של ישיבה על הספסלים האלה, שנים של תורים ודקירות. האחות שאלה, את בסדר? תגדירי בסדר, ובואי רק נסיים על זה.
השלווה האהובה שלי חומקת לי מבין האצבעות, אני מנסה בכל זאת להחזיק ולו בקצה שלה, רק להשאר איתה עוד רגע, מפחדת שהיא תלך ותמאן לחזור.