לצאת מהקונכייה

פתאום זה נוחת עליי, מה שהכי קשה לי זה לצאת מהקונכייה שלי. אי שם מתישהו בדרך, או אולי לאורך הזמן בלי ששמתי לב, זה קרה, בניתי לי קונכייה משלי, כזאת שנוח לי בה, שבה אני לא צריכה לשמוע דברים שאני לא רוצה, לא צריכה להסביר, לענות על שאלות, לראות דברים שכואבים, יצרתי לי את העולם שלי שבו הכל מרופד וכולם נוהגים בי בהבנה, יודעים לא לשבור אותי. אחרי שבוע וקצת של זריקות, בדיקות, תורים ואחיות אני מבינה למה כל כך התבאסתי לעשות שוב שאיבה. התהליך הזה דורש ממני כל כך הרבה, לפני הכל הוא מפקיר ממני את גופי, הגוף שאני כל כך מנסה לשקם, הבטן המחוררת שלי, סימנים כחולים כואבים, מקומות שכואבים גם בלי שום סימן נגלה לעין, עלייה במשקל, נפיחות, הידיים שלי שמחוררות גם כן, עייפות תהומית ואי שקט. ואחרי כל הברורים מאליו גם הנפש שלי שמחוררת גם כן. ניקבו בה חורים כבר כל כך הרבה פעמים, אנשים, שלא רואים מה נשאר ממנה, ואני מנסה לאחות את החורים האלו, לסתום  אותם במהרה, שלא ידלוף כלום החוצה. כבר מתקשה להתמודד עם כולם, עם הרוקחת שמסרבת לתת שקית אטומה כי למה צריך לבזבז שקיות, עם הטכנאית שחושבת שאני הפונקדאית, עם המזכירה ששואלת אם אני בהריון, עם ההריוניות מימין ומשמאל, עם בכי של תינוק שקורע אותי מבפנים ובשניה מפרק את כל המחסומים שחשבתי שבניתי. רוצה רק לזחול לי חזרה לקונכייה שלי, להמשיך בעולם השקרי שלי. מחכה שהימים יעברו , רק עוד קצת