בין אכזבה לתקווה

עברנו עוד שלב בדרך, שאיבה שנייה, שאיבה שכמעט ופרקה אותי ואותנו לחתיכות קטנות. ההורמונים עשו בי שמות, בקושי תפקדתי, הסתובבתי חצי ישנה ימים שלמים, הרגשתי שרוקנו אותי, כאילו ניקזו ממני את כל הדם ונשאר בי גוף מרוקן, מאנרגיות וחיות, מרוקן מעצמי. היו 7 זקיקים ובי קיננה התקווה שיצליחו להוציא אפילו שמונה בייציות ואוכל סוף סוף לשחרר את הגוף שלי לחופשי, שלא ידקרו אותו יותר. הרופא אמר שאחרי חמש החזרות כושלות הם ממליצים על תרומת ביצית. היתה כבר החזרה כושלת אחת ועכשיו, מבחינתי תעשו שיהיו עוד שמונה עוברים שיספיקו לכם לכל הניסויים שתרצו רק תעזבו אותי בשקט. אני מקיצה לי מההרדמה, מנומנמת כולי ומודיעים לי שהצליחו להוציא 5 בייציות. כן, אני יודעת זה יותר טוב מהפעם הקודמת שהיו שלוש, אבל קיוויתי שאוכל סוף סוף לקבל את החנינה שלי, לא יכולה לראות איך אני עושה שוב שאיבה ומצד שני לא בטוחה שאני בסדר עם תרומת בייצית, וכך מתוך הבלבול הזה והאכזבה, שלושה ימים של ערפול חושים מוחלט נוחתים עליי, מנומנת מההרדמה, נרדמת לפרקים בכל זמן נתון, שוקעת אל תוך הנוחות של המיטה השמיכה והניתוק מהעולם, נכנסת לאפלה שלי... יש רק ארבעה עוברים, אם ההחזרות הקרובות לא יצליחו הכדור חוזר אליי ואני כל כך עייפה, לא מצליחה אפילו לראות את זה בדמיוני. פוקחת את עיני כדי להבין שיש לי פה חבר חדש שקפץ לבקר מבלי שהזמנתי אותו, דכאון, מחבק אותי אליו מבטיח לי שהשקיעה עמו למצולות תהיה נעימה, שזה לא יכאב לי. משתפת איתו פעולה, זמן איכות רק של שנינו, לא עונה לטלפון, לא לשיחות ולא להודעות, אני אפילו לא יודעת איפה אני, ומה בכלל הייתי כותבת לשאלה איך את? אני בסדר, נדבר עוד חודש... הנוחות שלו קורצת לי, לפתע נראה לי שהקשר ביננו מעמיק, אני מביטה לו בעינים ומבינה שאני יכולה להתרגל לזה, לא לדבר עם אף אחד, לא לצאת מהבית, להתכרבל לי בפיגאמה שלי עם השמיכה ולבהות בסדרות טלויזיה שלא אומרות כלום. ביום שאחרי, עדיין כאובה ועדיין לא מחוברת אני מבינה שאין ברירה ואני חייבת ללכת לעבודה, להציל את עצמי מהמערכת יחסים הכה לא צפויה הזאת. מבינה שאולי התחלתי את הפונדקאות קצת מאוחר מידי, כשאני כבר קצת מרוקנת מידי, פצועה מידי, מותשת

ימים קשים עברו גם עלינו, ביחד, אני והוא האמיתי, הרגיש והמגונן עליי, זה שרואה אותי באמת, שבמבט אחד שלו יודע הכל. עבר ביננו הוריקן שלם, שחרב הכל אחריו , זה כל כך קשה לעבור את זה, ביחד, לראות את הסבל זה של זו, לאחוז יחד בכאב ולא להיות מסוגלים להקל אחד מהשני, אני שבימים האלו עשיתי הכל רק להחזיק את הראש מעל למים, להצליח לברוח מהמצולות, לנסות לאחות את מה שעוד נשאר, לא ראיתי את הקושי גואה בו, הייתי שם כשהגל העצום הזה התנפץ עליי, בלי רחמים

היתה החזרה לפונדקאית לפני שבוע, היא צעירה ממני רק בשנתיים, היא כבר עברה פונדקאות בעבר. מתוך כל הערפל הזה, הקושי והשברון אני מצליחה לגדל לי שתיל רך של תקווה של קרן אור, שאולי, אולי הפעם זה יצליח,היא כבר הצליחה בעבר, אולי בכל זאת הדרך לא תהיה ארוכה כל כך כי אני לא בטוחה כמה עוד אוכל לשאת, זה נהיה כבד מידי העול הזה, מפעם לפעם ומיום ליום, אני נשחקת במסע הזה, מחזיקה אצבעות כאילו אין בי מסוגלות לשמוע עוד בשורות רעות, מתחננת לשמוע משהו חיובי, שהפעם הזאת תצליח, שנצליח לעבור את המסע הזה ושיהיה בסופו ילד ולא רק צלקת עמוקה על הלב