החיים שאחרי

לפני שנכנסתי לתהליך, לא רק שלא ידעתי אם הוא יסתיים בעוד ילד, לא ידעתי איך יהיה היום שאחרי, ההקשרות לילד, חופשת לידה, אמירות של אנשים, להביא ילד לעולם בלי לעבור את ההריון עצמו

ובכן, הבשורות הטובות הן שהתחושה הכללית זהה, גם אם יש מעטה קסמים על הילד, גם אם אחרי כמה חודשים זה עדיין לא נראה הגיוני שהוא באמת פה, וגם אם כל יום אנחנו מודים על המזל הטוב שנפל בחלקנו לאפשר לעצמנו מימון של כזה תהליך וגם הצלחה שלו, עדיין עם הכל את מרגישה כמו כל אמא ב״חופשת״ לידה. עם השעמום והבדידות, עם הכביסות, הבלאגן והעייפות, עם הגעגועים גם לעולם האמיתי ולזמן הפנוי שלך. זה נשמע קצת סותר אבל זה לא, כי בסוף זה מה שכולן מרגישות, גם אמהות ״רגילות״ והעובדה שהילד הגיע אחרי מאבקים קשים לא גורמת להרגיש אחרת משאר האמהות, היא רק גורמת לך להרגיש יותר אשמה על זה שאת גם  רוצה לחזור לחיי המבוגרים, כי איך אפשר בכלל להפרד מהדבר המתוק הזה, מהעיניים הגדולות והצוחקות האלו שכל כך חיכית להם

לגבי שאר האספקטים, גם אפשר להרגיע, נקשרים לילד, גם אם לא בחמש דקות הראשונות שהוא  בעולם... כי חצי מהזמן את עסוקה בלצבוט את עצמך ולראות שאת לא חולמת. זה תהליך מתהווה. וגם כאן, זאת אמת שלא מדברים עליה רבות, לוקח זמן לאמהות להתאהב בתינוק שלהם, גם כשהן נושאות אותו בעצמן. בהתחלה כולם רועשים וגועשים, וגם אנשים שבכלל לא ראית שנים או אי פעם דיברת איתם על הקשיים שלכם, מתרגשים בשבילכם עד דמעות. אחר כך הזמן כבר עובר, ויש רגע כזה שאת רק עוד אמא עם תינוק בעגלה, עוד אחת מיני רבות. שאף אחד מסביב לא יודע מה קרה פה, וכמה קשה היה לך, וכמה זה לא ברור מאליו. אני מוצאת את עצמי במדפי התינוקות בסופר פארם, אלו ששנים ברחתי מהם, במפגשי אמהות-תינוקות בכל מיני מעגלים, כאלו שהיו התגשמות כל סיוטיי לפני דקות ספורות ואני מגלה שאני יכולה להתחבר לזה, שאני אוהבת תינוקות, כן, גם של אחרים, מאוד. שאני אוהבת את האמהות ואת מה שמגיע איתה. כל מה שלא אפשרתי לעצמי להרגיש בכל הזמן הזה פתאום פשוט כאן, בלי להתאמץ או לזייף את זה

החזרה לארץ היתה הרגע שבו הכי הפנמתי שהיא באמת כאן, כי בבועת טביליסי הכל היה נראה  חלום רחוק. הנחיתה פה היתה אחד הרגעים הכי מרגשים מבחינתי, קצת כמו הלידה. עכשיו זה אמיתי, היא כאן, בבית. פתאום מגיעים הביתה ומבינים שכלום לא באמת מוכן פה לתינוק, הבית שלנו נשאר בזמנים קודמים, ברגע הזה שפחדנו בכלל לחלום שהכל יתגשם, הסכמנו רק לארוז מזוודות, לא מעבר. צריך לפנות לה מקום ולסדר, עריסה, בקבוקים, חיתולים, ומקום במשפחה. בוקר שבת אחרי הנחיתה, כולם קמים מוקדם, אני נוסעת לקנות ג׳חנון, וברדיו מתנגן לו ״תתארו לכם״ של שלמה ארצי ובשורה ״תתארו לכם קצת אושר כי הוא כל כך כל כך נדיר כאן״ אני . מתחילה לבכות. משהו ברגע המשפחתי הקטן והנוגע הזה ממלא אותי אושר באמת באמת נדיר, עברנו את המסע הזה, הצלחנו