השראת הנקה - להכות על סלע ולצפות שיצאו מים
מאז הפוסט על השראת הנקה לא חזרתי לעדכן, אני חושבת שזה היה מכיוון שהדבר כולו הרגיש כתהליך מתמשך, מלא ירידות ועליות, נצחונות קטנים שקשה לכמת ואתגרים יומיומיים שקשה לצלוח
ובכן, אני מכריזה על הנושא כהצלחה מטורפת. הצלחתי מעל ומעבר למה שציפיתי, בחלומות הכי פרועים שלי, עם זאת זה היה אחד הדברים הכי קשים שאי פעם עשיתי, פשוטו כמשמעו, להכות על סלע ולצפות שיצאו מים, או במקרה הזה חלב
ובכן, אני מכריזה על הנושא כהצלחה מטורפת. הצלחתי מעל ומעבר למה שציפיתי, בחלומות הכי פרועים שלי, עם זאת זה היה אחד הדברים הכי קשים שאי פעם עשיתי, פשוטו כמשמעו, להכות על סלע ולצפות שיצאו מים, או במקרה הזה חלב
אני מאוד מאמינה בחשיבות התהליך ובחיבור שהוא תורם בין האם ליילוד שנותן חיבור פיזי ממשי אחרי הנתק שחווים בהריון. מבינה את משמעות חלב האם עבור התינוק ועם זאת, אני חושבת שכדאי לדעת לקראת מה הולכים, להתכונן לאתגר נפשית, לדעת מה המלכודות הרגשיות שאורבות בדרך ולהשכיל להתמודד איתם
האתגר המרכזי שלי היה שלא יכולתי לקחת שום תרופות (גלולות למניעת הריון ומוטיליום) מסיבות בריאותיות, רק תוספי תזונה, ולכן הפרוטוקול הידוע של ניומן גולדפרב לא חל עליי... והוא המוכר יותר בעולם הרפואה. למעשה ברגעי ייאוש לא הצלחתי למצא מישהי שעשתה התהליך כמוני והצליחה. נטילת הגלולות למניעת הריון באות לעודד בגוף תחושת הריון שלאחריו מתחילים לשאוב ובכן, באופן לא צפוי הייתי בהריון לא מתוכנן בשבוע 26 של ההריון של הפונדקאית, ידעתי כמובן שהוא מתעתד להסתיים בקרוב ולאחר שהוא נגמר התחלתי לשאוב, כדי לנצל את עליית ההורמונים. שאבתי שבע פעמים ביממה כשאחת מהפעמים היתה באמצע הלילה. בהתחלה התלהבתי מאוד מהתהליך וההתכוננות ולאט לאט זה הפך להיות קשה יותר. ציפיתי לראות , התקדמות, והיא בוששה להגיע, שאבתי על ריק, כלום לא יוצא, אף לא טיפה אחת, הרגשתי כאבים בשד שסימנו שמתחולל שינוי כלשהו אבל לא ראיתי אותו, שלחתי עדכונים שבועיים ליועצת ההנקה המהממת שלי ג׳ולי וחשבתי שיהיה לי מה לעדכן משבוע לשבוע ולא היה לי מה לעדכן פרט ליאוש שהתחיל לגבור עליי. ניסיתי להסתכל על תמונות של תינוקות, על סרטונים של נשים מניקות, קניתי חיתול טטרה וכיבסתי אותו באבקת כביסה של תינוקות שיהיה לו ריח. הסתכלתי על תמונות האולטרסאונד, מה לא ניסיתי...הקושי הגדול בתקופה הזאת מעבר ללהמשיך למרות חוסר ההתקדמות היה לעשות את כל התהליך במקביל לחיים הרגילים כשעוד אין תינוק שבאמת דורש לאכול כל שלוש שעות, השאיבה עצמה היא רק רבע שעה אבל למצא רבע שעה על הבוקר, לפני היציאה לעבודה, אחרי הפקקים כשמגיעים, לפני או אחרי ארוחת צהריים, לתכנן את הפגישות בעבודה בהתאם, לשאוב לפני השינה והכי הזוי באמצע הלילה.... הטיפ הכי חשוב ללילה היה לשתות כוס ענקית של מים לפני השינה ואז לשאוב כשקמים לפיפי, ככה זה פחות קשה לגוף לקום כי זה הסתדר לו עם מעגלי השינה. עוד משהו זה ששאבתי הכל מקום, קניתי חיבור חשמל לאוטו, שאבתי בחניה, בדרך להופעה, אחרי מסעדה, בדרך לארוחת שישי אצל ההורים, אפילו שאבתי פעם בים כשהשתמשתי בסוללות וסינר הנקה
בערך אחרי שישה שבועות התחילו לצאת טיפות בודדות, לא במשאבה חלילה, רק בסחיטה ידנית, עד היום אני מבינה שמשאבה פשוט לא עושה עבודה טובה מספיק ואפשר להוציא יותר כך. בהתחלה רק הספגתי אותם בחיתול כי לא הרגיש לי שיש כמות משמעותית
שלושה שבועות לפני הלידה, אחרי שמונה שבועות של שאיבות תכופות. עשיתי פגישה עם ג׳ולי להבין מה נעשה אחרי הלידה שכן היא ממש מתקרבת, ג׳ולי ראתה כבר כמה השקעתי בתהליך , ראתה את העייפות, הייאוש והקושי ועודדה אותי להפסיק עם השאיבות, אם משהו הורמונלי יקרה לי אחרי הלידה וזה יצליח אז יופי, אם לא נשתמש רק בצינורית, הצינורית היתה לי להקלה גדולה, לא הכרתי את השיטה ועל פניו היא היתה מושלמת, להצמיד את התינוק לשד, לתת לו לינוק ולחבר את הצינורית לזוית פיו בזמן שהוא יונק כדי להזרים משם חלב, אם או פורמולה. אבל חיבור פיזי כמו שרציתי. השיחה הזאת קצת משחררת אותי שיהיה מה שיהיה , יהיה בסדר
אני מסרבת להפסיק לשאוב, יש רק עוד 3 שבועות ועבדתי כל כך קשה עד כה. התחלתי לאסוף את הטיפות הבודדות האלו לתוך מזרק של חמישה סמ״ק עם פקק כדי לראות כמותית כמה יש. היו בערך 2סמ״ק בשאיבה , קמצוץ, אבל משהו. נצחונות קטנים, כבר אמרתי?!? ובכן, אגרתי את כל הטיפות האלו במשך יממה שלמה בשקית הקפאה והצלחתי להגיע ל15 סמ״ק ביממה. התחלתי להקפיא חלב שנשתמש בו אחרי הלידה. רגע מרגש מאוד
לאט לאט הכמויות עלו, ואני זוכרת את ההתפעלות בכל פעם שהמזרק התמלא קצת יותר, עד הלידה הגעתי ל60 סמ״ק ביום. התמזל מזלי וג׳ולי הצליחה למצא לי תרומת חלב של תינוק בן שבוע שכללה קולוסטרום (בהשראת הנקה לא מייצרים קולוסטרום אלא רק חלב רגיל) , הטסתנו איתנו ללידה את כל החלב הזה. נתינת הצינורית כבר מההנקה הראשונה היתה לשלב מאתגר במיוחד לאור העובדה שהייתי לבד, ללא יועצת הנקה או מישהו צמוד, מוקפת באנשי צוות שאינם דוברים את שפתי ואינם מגיעים מאותה תרבות, ובטח ובטח לא ראו מעולם אם מיועדת מניקה או מסתובבת עם צינוריות. לקחתי איתי קרחונים לחדר באשפוז ודאגתי לחלב אם זמין בכל האכלה. הצלחתי לתת לה הזנה של רק חלב אם (שלי ומהתרומה) במשך השבוע הראשון לחייה. אחר כך התחלנו לשלב גם תמ״ל
ההאכלות היו ארוכות, החלב שלי לא באמת מספיק אבל כדי לנצל את המקסימום הייתי צריכה לתת לה לינוק משני הצדדים ורק אחרי זה להוסיף עוד 60 סמ״ק סימילאק בצינורית. לפעמים הייתי גם שואבת אחרי כדי לתת עוד קצת גירוי לשד ולהשתמש בחלב שאני מצליחה להוציא בין ההנקות כתחליף ל60 סמ״ק האלו. זה היה ממש לא פשוט, ההתמסרות הטוטאלית הזאת
להאכלה, לשטיפת כל החלקים, לזמן שהקדשתי לזה
לאורך כל הדרך, וגם היום אני מקפידה לשלב בתזונה שלי שיבולת שועל, שקדים, פשתן טחון, עוגיות הנקה, שמרי בירה,תה לואיזה והרבה מים. אלו גורמים שמשפיעים על הכמות חלב בצורה משמעותית. אם היה אפשרי סחטתי ידנית בלילה בעיקר אחרי ההנקות, אבל בפרופורציה, כשיש לי אנרגיה לזה, אחרת זה אינסופי
אני חושבת שאחד הקשיים הכי גדולים שמלווים אותי על היום בהנקה היא שאני לא יכולה לסמוך על הגוף שלי שיתאים את עצמו, שתמיד יהיה לה מספיק חלב כמו שקורה בהנקה רגילה. אני תמיד עם האצבע על הדופק, תמיד חוששת שהיא אולי עדיין רעבה. תסמין שבהאכלה מבקבוק לא היה קורה לי, מודעת היטב ללחץ שזה מוסיף לתהליך
הזמנים עברו והיא גדלה אפילו יפה מאוד, עלתה במשקל, כמות החלב שלי גדלה ויכולתי להגיע כבר לשאיבה של 60 סמ״ק במקום ארוחה, כיוון שלא ידעתי אם היא עדיין רעבה או לא המשכתי לתת תוספת של 60 סמ״ק גם עד גיל 6 חודשים. לאט לאט בלילה התחלתי להראות שהיא חוזרת לישון גם רק עם ציצי ובלי תוספת תמ״ל אז הפסקתי את התוספת בלילה וגם בבוקר יש מספיק חלב בדרך כלל, אז לאט לאט הורדתי
כשהיא התחילה לישון יותר בלילה הגעתי פעם ראשונה לגודש, בערך בגיל חצי שנה, שזאת תחושה שלא הכרתי בהנקה הזאת, כי לא הגעתי אף פעם ליותר מידי,תחושת מלאות או טפטוף חלב בחזייה פשוט לא קורות, וכך גם התפתחה לי סתימה בצינורית, שכאבה מאוד ולקח לה יותר מחודש להחלים ממש. זה שעברת קשיים בדרך להנקה לא פותר אותך מסיבוכי הנקה רגילים, כמו שזה שעברת קשיים בדרך לאמהות לא אומר שלא יהיו קשיים אחרי שהילד נולד
עברו כבר שמונה חודשים מאז הלידה, היא עדיין יונקת, עדיין משלבת גם תמ״ל (בערך חצי-חצי מכמות החלב שהיא מקבלת), אני עדיין שואבת (בעבודה) אבל פחות נלחמת על זה, היא כבר לא מוכנה לקבל יותר תוספת בצינורית, אז אני משלימה לה בבקבוק, זה עדיין לא לגמרי קל כי תמיד יש התעסקות בכמה חלב יש ושלא יתמעט יותר מידי ולהספיק לשאוב בין לבין החיים
בקיצור, התמורה מדהימה, בימים שהיא חולה אני לא יכולה לדמיין שהייתי עושה משהו אחרת, רגעי ההתרפקות האלו שאנחנו גוף אל גוף והיא מלטפת אותי קדושים בעיניי אבל הדרך ללא ספק מורכבת. אני שמחה על כל יום שהיא עדיין יונקת ועל כל טיפת חלב אם שאני מעניקה לה. עם זאת לחיות באמצע (כי אי אפשר להגיע להנקה מלאה בהשראת הנקה) זה לא קל, צריך לשחרר, לדעת שגם אם היא לא מקבלת הנקה מלאה הכל בסדר, להצליח לקבל את הללכת באמצע ולתהות לפעמים אם זה עדיין שווה את כל הקושי היומיומי, לקחת הכל בפרופורציה. ועדיין לבכות על חלב שנשפך
האתגר המרכזי שלי היה שלא יכולתי לקחת שום תרופות (גלולות למניעת הריון ומוטיליום) מסיבות בריאותיות, רק תוספי תזונה, ולכן הפרוטוקול הידוע של ניומן גולדפרב לא חל עליי... והוא המוכר יותר בעולם הרפואה. למעשה ברגעי ייאוש לא הצלחתי למצא מישהי שעשתה התהליך כמוני והצליחה. נטילת הגלולות למניעת הריון באות לעודד בגוף תחושת הריון שלאחריו מתחילים לשאוב ובכן, באופן לא צפוי הייתי בהריון לא מתוכנן בשבוע 26 של ההריון של הפונדקאית, ידעתי כמובן שהוא מתעתד להסתיים בקרוב ולאחר שהוא נגמר התחלתי לשאוב, כדי לנצל את עליית ההורמונים. שאבתי שבע פעמים ביממה כשאחת מהפעמים היתה באמצע הלילה. בהתחלה התלהבתי מאוד מהתהליך וההתכוננות ולאט לאט זה הפך להיות קשה יותר. ציפיתי לראות , התקדמות, והיא בוששה להגיע, שאבתי על ריק, כלום לא יוצא, אף לא טיפה אחת, הרגשתי כאבים בשד שסימנו שמתחולל שינוי כלשהו אבל לא ראיתי אותו, שלחתי עדכונים שבועיים ליועצת ההנקה המהממת שלי ג׳ולי וחשבתי שיהיה לי מה לעדכן משבוע לשבוע ולא היה לי מה לעדכן פרט ליאוש שהתחיל לגבור עליי. ניסיתי להסתכל על תמונות של תינוקות, על סרטונים של נשים מניקות, קניתי חיתול טטרה וכיבסתי אותו באבקת כביסה של תינוקות שיהיה לו ריח. הסתכלתי על תמונות האולטרסאונד, מה לא ניסיתי...הקושי הגדול בתקופה הזאת מעבר ללהמשיך למרות חוסר ההתקדמות היה לעשות את כל התהליך במקביל לחיים הרגילים כשעוד אין תינוק שבאמת דורש לאכול כל שלוש שעות, השאיבה עצמה היא רק רבע שעה אבל למצא רבע שעה על הבוקר, לפני היציאה לעבודה, אחרי הפקקים כשמגיעים, לפני או אחרי ארוחת צהריים, לתכנן את הפגישות בעבודה בהתאם, לשאוב לפני השינה והכי הזוי באמצע הלילה.... הטיפ הכי חשוב ללילה היה לשתות כוס ענקית של מים לפני השינה ואז לשאוב כשקמים לפיפי, ככה זה פחות קשה לגוף לקום כי זה הסתדר לו עם מעגלי השינה. עוד משהו זה ששאבתי הכל מקום, קניתי חיבור חשמל לאוטו, שאבתי בחניה, בדרך להופעה, אחרי מסעדה, בדרך לארוחת שישי אצל ההורים, אפילו שאבתי פעם בים כשהשתמשתי בסוללות וסינר הנקה
בערך אחרי שישה שבועות התחילו לצאת טיפות בודדות, לא במשאבה חלילה, רק בסחיטה ידנית, עד היום אני מבינה שמשאבה פשוט לא עושה עבודה טובה מספיק ואפשר להוציא יותר כך. בהתחלה רק הספגתי אותם בחיתול כי לא הרגיש לי שיש כמות משמעותית
שלושה שבועות לפני הלידה, אחרי שמונה שבועות של שאיבות תכופות. עשיתי פגישה עם ג׳ולי להבין מה נעשה אחרי הלידה שכן היא ממש מתקרבת, ג׳ולי ראתה כבר כמה השקעתי בתהליך , ראתה את העייפות, הייאוש והקושי ועודדה אותי להפסיק עם השאיבות, אם משהו הורמונלי יקרה לי אחרי הלידה וזה יצליח אז יופי, אם לא נשתמש רק בצינורית, הצינורית היתה לי להקלה גדולה, לא הכרתי את השיטה ועל פניו היא היתה מושלמת, להצמיד את התינוק לשד, לתת לו לינוק ולחבר את הצינורית לזוית פיו בזמן שהוא יונק כדי להזרים משם חלב, אם או פורמולה. אבל חיבור פיזי כמו שרציתי. השיחה הזאת קצת משחררת אותי שיהיה מה שיהיה , יהיה בסדר
אני מסרבת להפסיק לשאוב, יש רק עוד 3 שבועות ועבדתי כל כך קשה עד כה. התחלתי לאסוף את הטיפות הבודדות האלו לתוך מזרק של חמישה סמ״ק עם פקק כדי לראות כמותית כמה יש. היו בערך 2סמ״ק בשאיבה , קמצוץ, אבל משהו. נצחונות קטנים, כבר אמרתי?!? ובכן, אגרתי את כל הטיפות האלו במשך יממה שלמה בשקית הקפאה והצלחתי להגיע ל15 סמ״ק ביממה. התחלתי להקפיא חלב שנשתמש בו אחרי הלידה. רגע מרגש מאוד
לאט לאט הכמויות עלו, ואני זוכרת את ההתפעלות בכל פעם שהמזרק התמלא קצת יותר, עד הלידה הגעתי ל60 סמ״ק ביום. התמזל מזלי וג׳ולי הצליחה למצא לי תרומת חלב של תינוק בן שבוע שכללה קולוסטרום (בהשראת הנקה לא מייצרים קולוסטרום אלא רק חלב רגיל) , הטסתנו איתנו ללידה את כל החלב הזה. נתינת הצינורית כבר מההנקה הראשונה היתה לשלב מאתגר במיוחד לאור העובדה שהייתי לבד, ללא יועצת הנקה או מישהו צמוד, מוקפת באנשי צוות שאינם דוברים את שפתי ואינם מגיעים מאותה תרבות, ובטח ובטח לא ראו מעולם אם מיועדת מניקה או מסתובבת עם צינוריות. לקחתי איתי קרחונים לחדר באשפוז ודאגתי לחלב אם זמין בכל האכלה. הצלחתי לתת לה הזנה של רק חלב אם (שלי ומהתרומה) במשך השבוע הראשון לחייה. אחר כך התחלנו לשלב גם תמ״ל
ההאכלות היו ארוכות, החלב שלי לא באמת מספיק אבל כדי לנצל את המקסימום הייתי צריכה לתת לה לינוק משני הצדדים ורק אחרי זה להוסיף עוד 60 סמ״ק סימילאק בצינורית. לפעמים הייתי גם שואבת אחרי כדי לתת עוד קצת גירוי לשד ולהשתמש בחלב שאני מצליחה להוציא בין ההנקות כתחליף ל60 סמ״ק האלו. זה היה ממש לא פשוט, ההתמסרות הטוטאלית הזאת
להאכלה, לשטיפת כל החלקים, לזמן שהקדשתי לזה
לאורך כל הדרך, וגם היום אני מקפידה לשלב בתזונה שלי שיבולת שועל, שקדים, פשתן טחון, עוגיות הנקה, שמרי בירה,תה לואיזה והרבה מים. אלו גורמים שמשפיעים על הכמות חלב בצורה משמעותית. אם היה אפשרי סחטתי ידנית בלילה בעיקר אחרי ההנקות, אבל בפרופורציה, כשיש לי אנרגיה לזה, אחרת זה אינסופי
אני חושבת שאחד הקשיים הכי גדולים שמלווים אותי על היום בהנקה היא שאני לא יכולה לסמוך על הגוף שלי שיתאים את עצמו, שתמיד יהיה לה מספיק חלב כמו שקורה בהנקה רגילה. אני תמיד עם האצבע על הדופק, תמיד חוששת שהיא אולי עדיין רעבה. תסמין שבהאכלה מבקבוק לא היה קורה לי, מודעת היטב ללחץ שזה מוסיף לתהליך
הזמנים עברו והיא גדלה אפילו יפה מאוד, עלתה במשקל, כמות החלב שלי גדלה ויכולתי להגיע כבר לשאיבה של 60 סמ״ק במקום ארוחה, כיוון שלא ידעתי אם היא עדיין רעבה או לא המשכתי לתת תוספת של 60 סמ״ק גם עד גיל 6 חודשים. לאט לאט בלילה התחלתי להראות שהיא חוזרת לישון גם רק עם ציצי ובלי תוספת תמ״ל אז הפסקתי את התוספת בלילה וגם בבוקר יש מספיק חלב בדרך כלל, אז לאט לאט הורדתי
כשהיא התחילה לישון יותר בלילה הגעתי פעם ראשונה לגודש, בערך בגיל חצי שנה, שזאת תחושה שלא הכרתי בהנקה הזאת, כי לא הגעתי אף פעם ליותר מידי,תחושת מלאות או טפטוף חלב בחזייה פשוט לא קורות, וכך גם התפתחה לי סתימה בצינורית, שכאבה מאוד ולקח לה יותר מחודש להחלים ממש. זה שעברת קשיים בדרך להנקה לא פותר אותך מסיבוכי הנקה רגילים, כמו שזה שעברת קשיים בדרך לאמהות לא אומר שלא יהיו קשיים אחרי שהילד נולד
עברו כבר שמונה חודשים מאז הלידה, היא עדיין יונקת, עדיין משלבת גם תמ״ל (בערך חצי-חצי מכמות החלב שהיא מקבלת), אני עדיין שואבת (בעבודה) אבל פחות נלחמת על זה, היא כבר לא מוכנה לקבל יותר תוספת בצינורית, אז אני משלימה לה בבקבוק, זה עדיין לא לגמרי קל כי תמיד יש התעסקות בכמה חלב יש ושלא יתמעט יותר מידי ולהספיק לשאוב בין לבין החיים
בקיצור, התמורה מדהימה, בימים שהיא חולה אני לא יכולה לדמיין שהייתי עושה משהו אחרת, רגעי ההתרפקות האלו שאנחנו גוף אל גוף והיא מלטפת אותי קדושים בעיניי אבל הדרך ללא ספק מורכבת. אני שמחה על כל יום שהיא עדיין יונקת ועל כל טיפת חלב אם שאני מעניקה לה. עם זאת לחיות באמצע (כי אי אפשר להגיע להנקה מלאה בהשראת הנקה) זה לא קל, צריך לשחרר, לדעת שגם אם היא לא מקבלת הנקה מלאה הכל בסדר, להצליח לקבל את הללכת באמצע ולתהות לפעמים אם זה עדיין שווה את כל הקושי היומיומי, לקחת הכל בפרופורציה. ועדיין לבכות על חלב שנשפך
תגובות
הוסף רשומת תגובה