דברים שאנשים אומרים
לישראלים תמיד יש מה להגיד, גם אם לא שאלת לדעתם, וגם אם רק רצית שיהיו בשקט. כשהגדולה שלי היתה קטנה כבר כל עובר אורח מצא לנכון לשאול ״מה קורה עם עוד אחד״ כאילו הם קמים בלילה כשהיא בוכה, הם מכניסים אותה לכיסא הבטיחות צורחת או מתמודדים עם כל שגעון חולף. עם הזמן כשהתחילו הקשיים השאלה הזאת היתה שורפת אותי מבפנים, בגדול רציתי שיעזבו אותי, לא ישאלו שאלות, לא יעדכנו אותי שאני לא בסטנדרט וישארו מחוץ לגבולות הגזרה הללו
יש לציין שגם במהלך תהליך הפונדקאות קיבלתי לא מעט הערות קשות, מרבית התגובות היו אוהדות אבל נשאלו גם שאלות נוקבות שכנראה לא היו נשאלות אם ההריון היה אצלי. האם אתם באמת רוצים עוד אחד או שזה כבר מכוח האינרציה להמשיך את התהליך? למה שלא תאמצו? ומה בכלל רע לכם להשאר עם ילד אחד. השאלות האלו גרמו לי לפתח עור עבה יותר, לחשוב עם עצמי על תשובות וכן, אני יודעת, הייתי צריכה פשוט לסתום להם את הפה ולא לאפשר להם לחדור, להגיד איזה משפט נוקב שסוגר את הדלת הזאת, אבל ככה אני, רגישה , לא מסוגלת להדוף דברים כואבים שנאמרים לי
עכשיו, כשאני כבר מסתובבת עם תינוקת ביד יש לא מעט שאלות, בהתחלה היו לא מעט הערות של איך פספסתי שהיית בהריון, תשובה קלה, באמת לא הייתי. יש את מבטי השנאה של כל מי שילדה ונאבקה בהשלת הקילוגרמים שאחרי, כאילו לא הייתי מעדיפה ללדת בעצמי. הכי גרוע היתה מי שאמרה לי ״נתתם למישהו אחר לעשות את העבודה השחורה״ , כאן כבר התעלמתי בהפגנתיות, שהרי זו אחת האמירות הכי חסרות רגישות שקיבלתי, כן בטח, לקחתי פונדקאית והוצאתי כל כך הרבה כסף כדי לא לעלות מידה בג׳ינס ושלא יתנפחו לי הרגליים. רוב הזמן אני מסתובבת באנונימיות של אם לתינוקת, לפעמים עולה השאלה ״ לא היו לך צרבות בהריון?״ , ״חזרת לעצמך יפה אחרי הלידה?״ והכי מוזר היה ״איך היתה הלידה?״ כשאלת פתיחה, גמגמתי, לא אני ילדתי ואחרי שיחה קצרה סגרנו על זה שהיתה לידה מאוד מאוד קשה כי לקח כל כך הרבה זמן, סבל ודמעות. מרבית אנשים חיוביים מאוד, מגיבים בהתפעלות ובכל הכבוד. יש ששאלו על מה כל הכבוד, זאת היתה הדרך שלי להביא ילדים, לא היתה דרך אחרת ואני דווקא חושבת שכן, מגיע לנו כל הכבוד, כי הלכנו את הדרך הארוכה, הקשה והמייסרת ולא ויתרנו, ויכולנו גם לוותר. הנחישות הזאת אינה ברורה מאליה . אני בוחרת להיות גאה בדרך שלי, אין לי מאחורי מה להסתתר ולא עשיתי שום דבר רע. להפך, גיליתי שהפתיחות הזאת מביאה איתה פתיחות חזרה ופתאום עולים להם גם דברים קשים מהצד השני
״ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו.״ (נלסון מנדלה)
יש לציין שגם במהלך תהליך הפונדקאות קיבלתי לא מעט הערות קשות, מרבית התגובות היו אוהדות אבל נשאלו גם שאלות נוקבות שכנראה לא היו נשאלות אם ההריון היה אצלי. האם אתם באמת רוצים עוד אחד או שזה כבר מכוח האינרציה להמשיך את התהליך? למה שלא תאמצו? ומה בכלל רע לכם להשאר עם ילד אחד. השאלות האלו גרמו לי לפתח עור עבה יותר, לחשוב עם עצמי על תשובות וכן, אני יודעת, הייתי צריכה פשוט לסתום להם את הפה ולא לאפשר להם לחדור, להגיד איזה משפט נוקב שסוגר את הדלת הזאת, אבל ככה אני, רגישה , לא מסוגלת להדוף דברים כואבים שנאמרים לי
עכשיו, כשאני כבר מסתובבת עם תינוקת ביד יש לא מעט שאלות, בהתחלה היו לא מעט הערות של איך פספסתי שהיית בהריון, תשובה קלה, באמת לא הייתי. יש את מבטי השנאה של כל מי שילדה ונאבקה בהשלת הקילוגרמים שאחרי, כאילו לא הייתי מעדיפה ללדת בעצמי. הכי גרוע היתה מי שאמרה לי ״נתתם למישהו אחר לעשות את העבודה השחורה״ , כאן כבר התעלמתי בהפגנתיות, שהרי זו אחת האמירות הכי חסרות רגישות שקיבלתי, כן בטח, לקחתי פונדקאית והוצאתי כל כך הרבה כסף כדי לא לעלות מידה בג׳ינס ושלא יתנפחו לי הרגליים. רוב הזמן אני מסתובבת באנונימיות של אם לתינוקת, לפעמים עולה השאלה ״ לא היו לך צרבות בהריון?״ , ״חזרת לעצמך יפה אחרי הלידה?״ והכי מוזר היה ״איך היתה הלידה?״ כשאלת פתיחה, גמגמתי, לא אני ילדתי ואחרי שיחה קצרה סגרנו על זה שהיתה לידה מאוד מאוד קשה כי לקח כל כך הרבה זמן, סבל ודמעות. מרבית אנשים חיוביים מאוד, מגיבים בהתפעלות ובכל הכבוד. יש ששאלו על מה כל הכבוד, זאת היתה הדרך שלי להביא ילדים, לא היתה דרך אחרת ואני דווקא חושבת שכן, מגיע לנו כל הכבוד, כי הלכנו את הדרך הארוכה, הקשה והמייסרת ולא ויתרנו, ויכולנו גם לוותר. הנחישות הזאת אינה ברורה מאליה . אני בוחרת להיות גאה בדרך שלי, אין לי מאחורי מה להסתתר ולא עשיתי שום דבר רע. להפך, גיליתי שהפתיחות הזאת מביאה איתה פתיחות חזרה ופתאום עולים להם גם דברים קשים מהצד השני
״ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו.״ (נלסון מנדלה)
תגובות
הוסף רשומת תגובה