סוף סוף תקווה
אין לתאר את הדאגה שקיננה בי לקראת תוצאות הבדיקה הזאת, השקיפות. יש שאמרו לי שזה רק אולטרסאונד לבדוק סטטיסטיקה של תסמונת דאון. מבחינתי זה הרבה יותר. זה לראות דופק בשבוע 12, אחרי ימים של עלטה לגבי אם שרדנו את השבוע המדובר
כותבת הודעה לרופא: זוכר את הזוג ההסטרי עם טראומות משקיפות, נשמח לעדכונים, הוא מעדכן
שהבדיקה בבוקר. שינה טרופה כל הלילה, מתעוררת כל שעה, בשש וחצי אני כבר ערה ותוהה מתי יגיע העדכון וכמה הזמן יכול להתמשך עד הצהריים, מתכרבלת בשמיכה, עם הקפה. צופה בהופעה של הילדה, זה המקסימום ריכוז שאני יכולה להגיע אליו
תשע בבוקר מגיעה הודעה, ״העוברית שלכם נראית מצוין״, אני מתקשה להאמין.... עונה לו, בטוח? דופק חזק וגודל מתאים לשבוע, והוא מרגיע שהכל בסדר. גל של בכי שוטף אותי, אני אפילו לא מנסה לעצור אותו. לא יכול להיות. הכל בסדר. אל הרגע הזה לא הגענו מעולם, ועכשיו אנחנו שם, וכל התחושות שלי שמשהו לא תקין בהשתרשות מרגישות ממשיות, זה משהו אצלי בגוף, לא בעוברים. חושבת על כל אלו שאיבדתי, על העובריות שבהם גיליתי שהן בנות רק אחרי שפסק הדופק. זה יהיה מדהים לקבל בת אחרי הבנות האלו שאיבדנו. אני מעירה אותו מהשינה,משאירה את הבת שלי המומה מזה שאני נוטשת ככה בלי התראה באמצע, בהתחלה הוא נלחץ מזה שאני , בוכה ואחר כך המום, מסיימים שליש ראשון, פעם ראשונה אחרי חמש שנים, אחרי עשרה הריונות כושלים
המשך היום היה מדהים, יום שרציתי שימשך לנצח, יום נדיר כזה של אושר מוחלט, שנפתח הלב ומתרחב והעננה החשוכה שהיתה בו מתכווצת לה לפינה, גם אם הכל עוד יחרב, יש לנו את האושר הזה, את הרגע הזה יחד, הצלחנו לגעת בתקווה יחד
התחלנו מחשבות על הלאה, כל כך קל לי לשחרר את מחסומי החרדה, מכאן זה אמור להיות עם סיכונים כמו כל הריון רגיל וברור לי שעד שההריון לא יסתיים ויהיה לי משהו צורח בידים אני לא אוכל להיות רגועה, אבל אני רוצה להיות כמו כל אחת, שדואגת פחות שחושבת שפשוט יהיה
בסדר. מחשבות נורמליות כאלו, נאיביות, כאילו לא קרו לי כל הדברים האלו, כאילו לא נפתח בפני עולם האובדן
מתישהו נצטרך לספר לקטנה הדי גדולה שלנו. איך נעשה את זה ומתי? החלטנו שאולי עדיף לפצל את הבשורה כדי שזה לא יהיה שוק גדול מידי. נסענו לים לעשות טיול על החוף ובדרך סיפרנו לה שהחלטנו שאנחנו לא מצליחים להביא לה אח או אחות ואנחנו נעזר בפונדקאית. רק את זה בלי שום דבר קונקרטי לעכשיו. היא מיד שאלה מתי בדיוק ניסינו ואיך היא פספסה את זה, ולמה לא סיפרנו לה שאנחנו מנסים ובת כמה היא היתה. לא רציתי להגיד לה שהכל התחיל כשהיא בכלל היתה בת שנתיים, וגם לא שהיא שמה לב לכל פעם שהייתי בהריון, כבר בגיל שלוש היא שאלה אותי אם יש לי חלב בציצי כשהוא גדל בהריון, אבל איך אני אגיד לה את זה, ששיקרתי לה כל הפעמים האלו, כדי להגן עליה. אז פחות נכנסנו לפרטים, הסברתי רק שזה לא קל לי לדבר על זה, ושזה קשה לא להצליח לעשות משהו שכולם עושים ושאני צריכה עזרה של אישה אחרת כדי להביא אח או אחות. סיפרנו לה את משל התנור, שאם מישהי מכינה עוגה אבל התנור שלה מקולקל והיא אופה אותה בתנור של מישהי אחרת, למי שייכת העוגה בסוף. אמרתי לה שהיא לא ידעה אבל היא תמיד הרגישה כי תמיד ששאלו אותנו למה אין לה עוד אחים היא חיבקה אותי. אני מקווה שהכעס עלינו יתפוגג עם הזמן, בנתיים היא לא מדברת על זה, אז גם אני לא
תגובות
הוסף רשומת תגובה