חוזרת לרקוד
מילדות אני רוקדת, זאת הדרך שלי להשתחרר, להרגע ולפרוק את כל מה שיושב עליי, בשנים האחרונות אני לא יכולה להתחייב לשיעור בשבוע, בין השאר בגלל העבודה אבל הרבה בגלל בעיות הפוריות, לוקחת קלקסן, הורמונים, מרגישה נפוחה, הכל כואב לי, עייפה, מאבדת את עצמי בין כל התרופות האלו... השבוע חזרתי לרקוד, אחרי כמה חודשים טובים. מרגישה את הגוף שלי כואב, לא רגיל לתנועות, התקשח מבפנים כמו מכל האכזבות ממנו ובקושי מצליח לנוע כפעם
מגיעה לשיעור, המורה הספציפית שלא ראתה אותי כבר שלוש שנים שואלת לשלומי, ומה שלום הילדים, היא זוכרת שאז לפני שעזבתי סיפרתי לה על הקלקסן, אז זה עוד היה רק הקלקסן, בלי כל שאר ההורמונים, אמרתי לה שזה עוד לא קרה, אין עוד ילדים, אני בתהליך פונדקאות עכשיו. היא עונה לי לפחות את יכולה לרקוד עכשיו, וכל מה שעובר לי בראש זה שהייתי מוכנה לותר על זה כדי לא להצטרך לעבור את התהליך הזה, לא מצליחה עדיין להתרפק על היתרונות של התהליך הזה לגמרי, ואני יודעת שמאז שנעלמתי היא היתה בשמירת הריון חצי שנה, והיה לה קשה נורא לא לרקוד, היום הם חוגגים שנתיים, אני מבינה, כל אחת והטראומות שלה מהתהליך הקשה של הבאת ילדים
מולי רוקדת מישהי בהריון, חודש שישי, ובלב אני צועקת לה, למה? איך אני יכולה לראות עליה שהיא מעולם לא עברה חצי אובדן, ואני גם לא מאחלת לה כזה, רק מקווה שהיא שומרת על ההריון הזה, כפי שראוי לשמור על הריון. אני מעולם, גם בהריון הראשון והתקין שלי, לא הלכתי לרקוד ולא לעשות כל פעילות שעלולה לסכן אותו והיא מתרסקת על הרצפה כל פעם, מרוצה מעצמה שהיא שומרת על הגזרה והיא יכולה לעשות הכל גם בהריון, ואני מקווה שהיא לא תקבל שום מכה כי אני יודעת כמה זה כואב, מקווה שהיא תשאר נאיבית לנצח, אבל אני גם קצת כועסת על הזלזול הזה, על כמה זה לא פייר, על הקלפים שאני קיבלתי, רק רציתי ללכת לפרוק קצת
מגיעה לשיעור, המורה הספציפית שלא ראתה אותי כבר שלוש שנים שואלת לשלומי, ומה שלום הילדים, היא זוכרת שאז לפני שעזבתי סיפרתי לה על הקלקסן, אז זה עוד היה רק הקלקסן, בלי כל שאר ההורמונים, אמרתי לה שזה עוד לא קרה, אין עוד ילדים, אני בתהליך פונדקאות עכשיו. היא עונה לי לפחות את יכולה לרקוד עכשיו, וכל מה שעובר לי בראש זה שהייתי מוכנה לותר על זה כדי לא להצטרך לעבור את התהליך הזה, לא מצליחה עדיין להתרפק על היתרונות של התהליך הזה לגמרי, ואני יודעת שמאז שנעלמתי היא היתה בשמירת הריון חצי שנה, והיה לה קשה נורא לא לרקוד, היום הם חוגגים שנתיים, אני מבינה, כל אחת והטראומות שלה מהתהליך הקשה של הבאת ילדים
מולי רוקדת מישהי בהריון, חודש שישי, ובלב אני צועקת לה, למה? איך אני יכולה לראות עליה שהיא מעולם לא עברה חצי אובדן, ואני גם לא מאחלת לה כזה, רק מקווה שהיא שומרת על ההריון הזה, כפי שראוי לשמור על הריון. אני מעולם, גם בהריון הראשון והתקין שלי, לא הלכתי לרקוד ולא לעשות כל פעילות שעלולה לסכן אותו והיא מתרסקת על הרצפה כל פעם, מרוצה מעצמה שהיא שומרת על הגזרה והיא יכולה לעשות הכל גם בהריון, ואני מקווה שהיא לא תקבל שום מכה כי אני יודעת כמה זה כואב, מקווה שהיא תשאר נאיבית לנצח, אבל אני גם קצת כועסת על הזלזול הזה, על כמה זה לא פייר, על הקלפים שאני קיבלתי, רק רציתי ללכת לפרוק קצת
תגובות
הוסף רשומת תגובה