אני לא אהיה בהריון
דווקא עכשיו, כשאני אמורה להיות הכי שמחה שהשקיפות עברה בשלום, דווקא עכשיו, אני מתבאסת. אני שוקעת בעצמי, מבכה את העובדה שזאת לא אני, שנכשלתי בלשאת הריון. הבת שלי אמרה לי שלה בכלל לא אכפת מכל סיפור הפונדקאות הזה, שהעיקר זה שהיא גדלה בבטן של אמא. היא הנס שלי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייה בכל התקופה הנוראית הזאת, היא האור שלנו, ההריון שלה היה מושלם, מכל כך הרבה בחינות, היתה לי בטן מושלמת, קטנה יחסית, נראיתי מעולה מההתחלה ועד הסוף, הרגשתי טוב רוב הזמן, אהבתי כל כך את התחושה שהיא שם, לגונן עליה, הייתי משמיעה לה שירים באוטו, כמו ״בין קירות ביתי״ של עידן רייכל ו״אצלך בעולם״ של מאיר בנאי, הייתי מלטפת אותה כל הזמן, מרגישה אותה משהקת כמו שהיא שיהקה אחרי הלידה, מלטפת לה את הרגליים הקטנות שלה שתמיד היו בצד ימין למעלה של הבטן, ידעתי כבר אז שהיא מפחדת מרעשים חזקים, התחברתי אליה עוד אז כשאכלתי שוקולד ולראשונה הבנתי שאלו בעיטות שאני מרגישה. כולם העירו לי כמה ההריון שלי יפה. הלידה היתה מושלמת גם כן,לא לקחתי אפידורל, היינו אני והוא יחד בכל ציר, הרגשתי חזקה ואמיתית כאילו כל החיים שלנו התכנסו לרגע הזה. אני יודעת, אני ברת מזל, זוהי זכות גמורה, קיבלתי את ההריון הזה בהמון מזל, יש אלפי כמוני שכל הזוועות האלו קורות להן והן לא זוכות לחוות הריון בכלל. מצד שני, אני יודעת מה אני מפסידה, הייתי שם כבר ואני יודעת מה נלקח ממני. וכרגע לא אכפת לי מאף אחד, רק כואב לי שזאת לא אני, שאני אפספס את הרגעים הקסומים האלה, שאני אתחיל להכיר את הילדה שלי רק אחרי שהיא תוולד, אני לא אהיה שם לדעת ממה היא מפחדת או ללטף אותה ולתת לה הרגשה שהיא מוגנת, לא בשלבים הראשוניים האלה. כרגע, אני צריכה להתאבל על מה שאיבדתי שנלקח ממני בלי לשאול לרצוני, משהו כל כך בסיסי בהיותי אשה, משהו טבעי כל כך
תגובות
הוסף רשומת תגובה