מכתב לאי שם

השקיפות בסוף השבוע הקרוב, וככל שעובר הזמן אני יותר דואגת. זאת הבדיקה הכי משמעותית עבורנו, אני יודעת שגם כל האחרות שיבואו אחריה, בתקווה שיגיעו... אבל מאז ההריון של הבת שלי לא הצלחנו לעבור שקיפות. הכי כואב היה באחד ההריונות נראה לי שזאת היתה ההפלה השישית, הרופא שלנו, אחד הידועים בתחום, הבטיח לנו שזהו, עכשיו הכל יהיה בסדר, אתם אצלי ומקבלים קלקסן, פתרתי לכם את הבעיות. ואז הגענו לשקיפות, והלב נדם, אני עוד זוכרת איך אני משלמת למזכירה ולא מצליחה להשתלט על הבכי קורע הלב, והיא ממלמלת אני כל כך מצטערת.... והימים הכואבים של אחר כך, ואשפוז ועוד גרידה ולעשות אותה בחדר ניתוח שמיילדים בו קיסרי, וכל כך הרבה שברון לב, זה היה לפני שלוש שנים, כמה עוד עברנו אחרי.

התלבטנו רבות אם לסוע לשקיפות, היה לי ממש קשה לדמיין שקיפות עורפית של עובר שלנו בלי שאני שם, הרי אני אמא מסורה כל כך, אני דואגת לעוברים שלי עוד לפני שהם נוצרו בכלל, לאט לאט הבנתי את הדברים קצת אחרת, הבנתי שבסוף זה עוד אולטרסונד מיני רבים שאני מפספסת, כחלק מהריון שלם שאני לא חווה, ויותר מהכל הבנתי שלסוע לשם ולשבת בחדר המתנה זה משהו שכרגע אני לא מסוגלת לעשות, אני לא רוצה להעביר לפונדקאית את כל החרדות שלי ואני יודעת מה הסטטיסטיקה שהבדיקה הזאת תעבור תקין, אני לא רוצה לשחזר את כל הבדיקות שבהם יצאתי שבורה מבפנים, אז אני מחכה, אולי אם הכל יתקדם כמו שצריך אני אוכל לאזור אומץ ולסוע. מדמיינת לי שהמרחק שומר עליי, למרות שהוא לא שומר עליי בכלל ואני יודעת כמה שבורה אני אהיה אם משהו ישתבש בדרך.

אז החלטנו שנשלח מכתב, עם תמונה וכסף (כי מתנות זה יותר מסובך להעביר). מצאנו זמן לבד, רק שנינו לכתוב את המכתב הזה, אנחנו בוהים בדף הריק ומנסים להבין מה לכתוב לאישה הזאת, מה כותבים לאשה שאנחנו לא מכירים אבל מכניסה לחיים שלנו כל כך הרבה תקווה. בחרנו מילים בקפידה, מנסים להשמע עצמנו, מקוים שהיא מרגישה טוב, שלא קשה לה מידי, שהיינו רוצים להגיע, המון תודות, איך אפשר בכלל להגדיר את זה במילים. אם הייתי יכולה הייתי שולחת לה חתיכה מהלב שלי, כי זה מה שיש לה ביד באמת, בלי שהיא בכלל מכירה אותי.

תרגמנו לאנגלית ואז גם לגיאורגית,מקווים שמשהו מאיתנו בכל זאת נשאר שם בין התרגומים, והוספתי על המכתב בגיאורגית את המכתב כתוב בעברית, שירגיש פחות קר ממכתב מודפס. הוספנו תמונה של שלושתינו חגיגיים ושמחים, רגע של אושר. כל כך קשה עבורנו אפילו לכתוב את המכתב הזה, כי אפילו הכתיבה שלו מכריחה אותנו כבר להיות מעורבים רגשית ולשים את התקוות הלא מדוברות שלנו להתאוורר בשמש.

לאחרונה, יש רגעים קטנים כאלו שאני מביטה על המשפחה שלי מהצד ורואה אותנו מאושרים באמת, כמו שכבר מזמן לא היינו,דמעות מבצבצות לי בעיניים ועולה בי מחשבה אקראית שאולי זה באמת יקרה שנזכה באושר אמיתי ושלם, ונוכל להיות בתוכו חופשיים, בלי כבלי הסבל האלו שעוטפים אותנו, וגם אם זו אשליה אני מקווה שהיא תשאר כאן כמה שיותר.