ראש השנה
הצלחתי להתאשפז בבית החולים, זה לא היה פשוט אבל העובדה שאני מניקה היתה לטובתי. קיבלתי חדר לבד, מיטה ליד חלון שטוף שמש והמלאכית הקטנה שלי שם שוכבת לה בעריסה, עטופה מכף רגל ועד ראש, מנמנמת לה. זמן רק של שתינו לבד, ניתוק מהעולם. אף אחד פה לא דובר את השפה, האוכל שמוגש לחדר הוא לא מה שאני מכירה, האחיות קשוחות ואני אפילו לא מבינה את החוקים. אבל כל זה מאפשר לי להשתבלל איתה אל החדר שהוא רק שלנו, להתחיל להתוודע אליה, לרעשים הקטנים שהיא עושה, לבכי, לחיתולים, לכפות הרגליים שלקחה יממה עד שראיתי. כאן מתחיל הזמן שלנו. הלילה הראשון היה מלחיץ קצת ומלא חרדה, היא לא הפסיקה להשתעל ולעשות קולות חנק, כנראה בגלל מי השפיר, דאגתי לה מאוד, כאילו, לא יכול להיות, שעכשיו כשאת איתי, משהו יקרה לך, לא עד שהגעת לכאן, לא במשמרת שלי. הפונדקאית מאושפזת כמה חדרים מאיתנו, באתי לתת לה את מתנת הלידה שקניתי לה, פריטים שאספתי בכוונה מדוקדקת, חלוק, כותונת לילה שכתוב עליה "לב אדיב, נפש אמיצה", ספריי לתפרים, נעלי בית וקרם גוף. נתתי לה להחזיק את הקטנטונת, היא הראתה לי תמונות של הילדים שלה, היא אמרה שהיא מרגישה טוב אבל ראיתי שכואב לה. ילדים לא יכולים להיכנס לכאן ויצא שכיוון ששניהם יחד, לא הזדמן לו אפילו להחזיק אותה. נפגשנו מבעד לזכוכית, התרגשות שעוברת בחריצים הקטנים, מגע מרוחק אבל הכי קרוב שיש
מתישהו בלילה השני העזתי להפשיט אותה, כמובן בלי שהיה לי מושג איך לארוז אותה חזרה, עשיתי איתה עור ועור ונתתי לעצמי לנשום אותה אליי. ביקור נוסף אצל הפונדקאית, היא לובשת את מה שקניתי לה, התרגשתי לראות, קיוויתי שבקצת הצלחתי להנעים את זמנה שם. היא מחזיקה אותה, מרגיעה, מספרת לי שבבטן היא השמיעה לה שירים של פרוזן, מה שקצת משמח אותי
הזמן עף, יום אחרון באשפוז, יוצאים הביתה, התרגשות עצומה, קשה לי להיפרד מהפונדקאית ולהשאיר אותה עדיין מאושפזת, מצד שני, פערי השפה קשים ושיחות לעיתים תקועות ומביכות.
ערב ראש השנה, לא אכפת לי להישאר מאושפזת כל עוד זה איתה, יוצאים איתה הביתה, מתרגשים, סוגרים מעגל, שלוש שנים קודם לכן עברתי גרידה באמצע טיול בארצות הברית, ההריון השביעי שלי, בדיוק באותם זמנים, סוף סוף חג שמח, פתיחת שנה מדהימה, אחרת ושונה מקודמותיה
תגובות
הוסף רשומת תגובה