ניסים לפעמים קורים
חג האורים הזה שונה כל כך, הפעם הוא מקבל משמעות אחרת, בפעם הראשונה אולי מאי פעם אני מצליחה לראות את הניסים שבחיי, את האור, ולראות באמת את המשמעות הסמבולית של החג הזה. את גירוש החושך
לפני בדיוק שנה, אחרי שאיבת הבייציות השנייה שלי, אחרי שהבטתי עמוק אל תוך באר הדיכאון, נגעתי בתחתית ונסתי כל עוד נפשי בי מהמקום המפחיד והשחור הזה, אחרי שכבר הרגשתי בקצות, האצבעות את הנמלול המשבית הזה, שקרא להשתלט עליי, כשהתחילה לעלות סוגיית תרומת הבייציות כי אף אחד לא באמת יודע מה הבעיה, אחרי שהנפש אותתה לי שהיא לא יכולה יותר, קראתי כתבה. קראתי כתבה בעיתון על פונדקאות, על כל מיני זוגות בכל מיני מסלולים, וקיבלתי שם קצת אמת, הבנתי שגם בפונדקאות הדרך לא בהכרח קלה, שיש זוגות שעברו הרבה גם בדרך להריון הזה ושקליטת הפונדקאית יכולה לקחת המון זמן. הכתבה הזאת נסכה בי כוחות שיהיה מה שיהיה המסע הזה חייב להגמר בילד. נכנסתי למוד אוטומט והחלטתי שיהיה מה שיהיה חייבים להמשיך
התחלתי את התהליך לשביאת הבייציות השלישית שלי בתוך 4 חודשים, מותשת, עייפה ופאסימית אחרי אין ספור אכזבות. האחות שעשתה לי מעקב זקיקים באה עם האופטימיות הלא מותאמת שלה ואמרה לי שחנוכה זה חג של ניסים, שבמעמד הדלקת החנוכייה יש מקום לבקש ניסים. כעסתי על האמירה הזאת, אני שקיוויתי כל כך הרבה ולא הפסקתי להתאכזב לא רציתי להאמין יותר בניסים, מאסתי באמירות ריקות של זרים, ועדיין מצאתי את עצמי מבקשת משאלה בהדלקת הנר, מניחה שזה לא יזיק, אם זה לא יואיל
השאיבה היתה קשה ומאכזבת, הרופא שלי יצא עם פנים נפולות, למרות כל המאמצים יש שוב רק שני עוברים, כמה אפשר לנסות, אחרי שראיתי את הרופא האופטימי שלי נשבר פרצתי בבכי בלתי פוסק, זה מה שהצלחנו להגיע אליו אחרי הכל, עוד עוברים להחזרה אחת נוספת
לא יכולתי אז להאמין שאחד העוברים האלו, שהצלחנו לייצר בקושי כל כך גדול, בייסורים אמיתיים, יהיו התינוקת הצוחקת הממלאת את הבית אור בדקות אלו. השנה, אני מברכת על החג הזה, על היציאה מהחושך אל האור, על שהצלחנו לגרש אותו, על הנס המדהים שקרה לנו, על זה שלא ויתרנו על הסוף הטוב גם כשהיה נראה הכי שחור שיש. אני מחבקת אותה מול אורות החנוכייה, מנשקת את הלחיים השמנמנות האלו ולוחשת לה שהיא קסם קטן, מברכת על נוכחותה איתנו, מאפשרת לי להתמודד שוב עם כל הדברים שלא הייתי מסוגלת להתקרב אליהם, צחוק ילדים, האושר הכי מתוק בעולם
לא יכולתי אז להאמין שאחד העוברים האלו, שהצלחנו לייצר בקושי כל כך גדול, בייסורים אמיתיים, יהיו התינוקת הצוחקת הממלאת את הבית אור בדקות אלו. השנה, אני מברכת על החג הזה, על היציאה מהחושך אל האור, על שהצלחנו לגרש אותו, על הנס המדהים שקרה לנו, על זה שלא ויתרנו על הסוף הטוב גם כשהיה נראה הכי שחור שיש. אני מחבקת אותה מול אורות החנוכייה, מנשקת את הלחיים השמנמנות האלו ולוחשת לה שהיא קסם קטן, מברכת על נוכחותה איתנו, מאפשרת לי להתמודד שוב עם כל הדברים שלא הייתי מסוגלת להתקרב אליהם, צחוק ילדים, האושר הכי מתוק בעולם
תגובות
הוסף רשומת תגובה