מחשבות על אמהות

להיות אמא זה כל כך מורכב, זה להיות שם בשביל מישהו אחר, זאת הוויה כל כך שורשית שגם אם את נשבעת שלעולם לא תעשי משהו, פתאום הוא יוצא ממך, גם בלי שהתכוונת, בועט אותך מעליו ותופס עצמאות, פשוט כי זה מושתת בך. לאחרונה אני מהרהרת רבות באמהות, אני מוצאת שבהקשר של אם מיועדת זה כל כך הרבה יותר קשה. תחושת ניכור מלווה את ההריון, הוא לא בגופי, לא נוכח פה ביננו, כאילו יום הבהיר אחד תצטרף תינוקת למשפחה. קשה לחשוב אפילו על שמות כי אינני יודעת איך היא, לא חוויתי אותה בתוכי. ממה שהפונדקאית אמרה היא שובבה ופעילה בלילה בעיקר, אבל זאת כל האינפורמציה שקיבלתי, פרט לתמונות אולטרסאונד מטושטשות. מנסה לחשוב אם אצליח להתחבר אליה כבר כשתוולד, כמה מהר אלמד לקרא אותה וכמה האמהות שלי תלויה בחיבור הראשוני הזה. כמה הדרך שעברתי תשפיע על היחסים שלנו, ואיך זה בכלל מרגיש לאהוב עוד ילד. כל כך הרבה שאלות לא פתורות. נראה לי שלכל אם יש את החשש שהיא לא תתחבר לילד שלה, של איך היא תהיה, ספרים שלמים נכתבו על זה, אבל לא חשבתי על ההרגשה האמיתית שאני ארגיש ברגע הזה לפני שהיא תגיע, על התהום הענקית שעוד יש ביננו שאני צריכה לנסות לגשר עליה. כל כך היה קל לו יכולתי לשחזר את ההריון הלידה והאמהות שזכיתי לחוות בעבר אבל למרות כל מאבקיי, פשוט לא הצלחתי וזאת הדרך החדשה שאני צריכה ללמוד ללכת בה, עם כל השינויים.