טוויסט בעלילה
צהרי יום שבת, כמה שעות אחרי שהקטנטונת נולדה. אני משחקת עם הבנות ושומעת את בן הזוגי נכנס למקלחת. עוברת לי מחשבה שזה מוזר ואני הולכת לבדוק מה קורה איתו. קר לי הוא אומר ואני היסטרית ומביאה ישר מד חום. אין לו חום ואנחנו מניחים שהוא סתם עייף מהלילה ללא שינה שעברנו מהתרגשות שסוף סוף היא נולדה
הולכים לישון צהריים וקמים להבנה שזהו, יש לו חום ושום תסמין אחר. במיידי אני סוגרת אותו בחדר עם חלון פתוח ומרחיקה את הבנות. מתעלמת מן העובדה שחלקנו מיטה הרגע. אני לא יודעת מה יש לו, אם זה קורונה אני אבודה. אם אני נדבקת אף אחד מאיתנו לא יוכל להיות איתה בימים הקרובים אולי אפילו שבועות. אני חייבת לתפקד ואני חייבת לשמור על עצמי ועל הבנות. אני מעבירה כמה שעות בהתלבטות מה לעשות, תוהה בין הכנת השניצל לאורז מה נכון לעשות. להישאר בדירה איתו ולבודד אותו בחדר או כבר לעבור לדירה שקיבלנו ממנור. יורדת לזרוק זבל שהצטבר וקונה מים, תפקיד ששמור לו בדרך כלל. מתקשרת לאמא כשאני לבד למטה בלי הבנות, נשברת בבכי לשניה ומתאפסת, אני לבד פה וחייבת לקבל החלטה, מחליטה לא לקחת סיכון ולהעביר את הבנות ואותי לדירה אחרת. ואנחנו מתחילות לארוז. הגדולה מארגנת את החפצים מהאמבטיה ולוקחת לנו אוכל מהמטבח שננשנש משהו עד מחר. הקטנה לא ממש מבינה מה קורה ותוך שעה אנחנו ארוזות ומתחילות להעביר דברים. עם מסכות על הפנים וסירוב לקבל עזרה מאף אחד אנחנו מעבירות מזוודה מזוודה. לתוך מעלית, החוצה, גוררות הכל החוץ, אל בניין אחר, שוב מעלית וסוף סוף יכולות לנשום. הצלחנו להעביר הכל. הגדולה שלי תקתקה הכל בבגרות מופתית. אלופת עולם. לקח לנו שעה, אבל אנחנו בדירה אחרת. מתארגנים למקלחת ושינה
לילה שבו אני חולקת ספה עם הגדולה ולא מצליחה לישון, הדלת נוקשת מהרוח, אני ערה לכל רחש חולף, אני לבד עם הבנות בדירה והאחריות עליהן היא אך ורק עליי ואם המצב לא משתפר מחר זה רק יחמיר
קמה בבוקר להבנה שצריך להעביר גם את כל שאר הציוד היום כי צריך לפנות את הדירה שהיינו בה. במקומה אנחנו לוקחים את הדירה הצמודה לדירה של מנור. אני משאירה את הבנות לבד, הקטנה ישנה צהריים ומגיעה לדירה ועכשיו צריך לארוז הכל. כל הקניות שעשינו לזמן סגר, מים, נייר טואלט, הכל
מתחילה מלערום ציוד למזוודות ומבינה שאלו הרבה מזוודות, שקיות ועגלות. בכל פעם שאני מעבירה ציוד אני לוקחת הרבה יותר ממה שאני יכולה לקחת, ארבע מזוודות גדולות ועגלה בנגלה אחת, אני מעבירה כל דבר כמה צעדים וחוזרת להביא את השאר לאותו מקום. עם מסיכה, מזיעה, לא מבקשת עזרה מאף אחד מחשש להידבק מעבירה ציוד בין דירות בבניינים שונים. לבסוף זה לוקח שלוש שעות ושלוש נגלות והכל עבר דירה. מעדכנים אותי שלקטנטונת יש צהבת ומתחילה טיפול באור, כנראה לא תשתחרר מחר ואני ברגשות מעורבים לגבי זה... זה יתן לו עוד קצת זמן להחלים לפני שהיא מגיעה. עוד 24 שעות שהיא בלעדינו.
עוד לילה על הספה, נשבר לי הגב מכל הסחיבות, המתח והאחריות. אני גמורה
תגובות
הוסף רשומת תגובה