ימים טרופים
אני יכולה לשים את האצבע על הרגע הזה, שבו הבנתי שהכל הולך להסתבך, קמתי בבוקר יום חמישי, נסעתי למשרד ובאוטו כבר הרגשתי את המועקה שאני חייבת לעשות משהו אקטיבי, לאט לאט התחילו להיות חולי קורונה בישראל והתחלתי להרגיש את הפאניקה באוויר וספציפית אצלי בלב.
הגעתי למשרד, והכל היה כתוב לי על הפרצוף. הבנתי שאין מנוס, אני צריכה להתקשר לעמי, הבעלים של מנור ולהבין מה המצב. חשבתי שהוא יפזר את הערפל ב״יהיה בסדר״, יש לך שבועיים עד הלידה, הכל יסתדר. אבל הוא כבר נתן לי הבנה אחרת, אני הייתי מקדים את הטיסה ורק שתדעי כבר שבוע שלא מאפשרים לישראלים להיכנס לבית החולים ליולדות, אין סיכוי שאת תחזיקי את הבת שלך בידיים בימים הראשונים שלה. נשברתי, בכיתי ולא יכולתי להפסיק, איך אני אמורה לא לראות אותה יומיים שלמים, לא להניק אותה, לחבק אותה ולהיות שם מהרגע הראשון. הבנתי שאין ברירה צריך לשנות תוכניות, נפרדתי לשלום, מבלי שאני יודעת מתי אטוס ויצאתי הביתה להתחיל להתארגן לטיסה, מבלי שאני יודעת שנקדים אותה.
מכאן התחילו לילות לבנים, מחשבות על לאן המגפה הזאת תרחיק, עם מה נצטרך להתמודד, האם ניקח את הילדות לגיאורגיה ונסכן אותן, מה יהיה אם נצטרך שירותי רפואה עבורן שם, אם לא נוכל לטוס כמה זמן נהיה בהפרדה ללא עזרה. אולי כדאי שנתפצל ורק אחד מאיתנו יסע, איפה יהיה בטוח יותר וכ מיני שיקולים אפוקליפטים שמעולם לא רציתי לשקול, מצבים שבהם לא רציתי לתפקד כאם, בחירות קשות שצריך לקחת כמשפחה. לקח לנו שלושה ימים להבין שאנחנו טסים במיידי, הבנות לא חגגו את פורים ולא נפרדו מהחברים והמסגרות. בשניה אחת הבנו, אם הן נדבקות בקורונה אנחנו לא יכולים לטוס או להיות עם הקטנה.
קנינו בחופזה דברים אחרונים, כבר הבנו שלא בטוח לנו להסתובב. ארזנו את כל הבית, אפילו את מכונת הקפה. זה מרגיש כאילו אנחנו עוברים למדינה אחרת. ארבע מזוודות, שלושה טרולי, 2 עגלות צידנית עם חלב אם ובשר קפוא.
יצאנו לדרך , לא ידועה
תגובות
הוסף רשומת תגובה