לבד

כמעט שבוע שאני לבד עם שלושתן. לבד עם לקום בבוקר לאמצעית, לבד עם לקום בלילה, לבד עם מקלחות, אוכל, כלים,כביסות, לנקות ולהסתגל לתינוקת קטנטנה שסובלת מאוד מכאבי בטן, מתפתלת ובוכה הרבה שעות ביום ובעיקר בלילה. למזלי הגדולה כבר בת עשר ועוזרת לי מאוד עם הכל, היא מחזיקה את הקטנה ונותנת לי זמן להתקלח, עושה כלים עד שהידיים שלה אדומות מיובש, מכינה פנקייק לאמצעית שיהיה לה מה לאכול. והיו גם פעמים שהיא פשוט חיבקה אותי חזק ונתנה לי להתפרק בבכי, להראות לה שקשה לי, שכל הסיטואציה הזאת היא פשוט בלתי אפשרית. אני כלואה איתן בדירת שתי חדרים ישנה על מזרן על הרצפה בין המטבח לסלון וצריכה לתפעל הכל לבד, גם באמצע הלילה. לילה אחד אני שומעת צעקות בבניין בשתיים וחצי בלילה, אני תוהה לעצמי, מה המשמעות של הצעקות, אני לא מבינה את השפה, האם יש שריפה בבניין או שסתם יש מריבה בין הדיירים, אני מחליטה שלא לחינם יש דלת ברזל עם נעילה כפולה בדירה ונשארת בפנים, חרדה. חושבת על כל המקרים שעוד יכולים לקרות ומה אני אעשה בכל סיטואציה, כאילו מנסה להתכונן. אם תהיה שריפה בדירה איך אני מוציאה את שלושתן, איזה דברים לקחת איתי ואז אני אומרת לעצמי שזוהי סתם חרדה, הכל יהיה בסדר, למה שמשהו כזה יקרה
הקטנטונת מאתגרת אותי מאוד, היא יונקת יפה אבל ממש סובלת, אני מוציאה מנשא, עושה לה , עיסויים, עור לעור, כל מה שאני מכירה כבר, בעיקר אני מבטיחה לה שיהיה בסדר, אני איתה עד שיעבור, אני לא יכולה להרשות לעצמי להשבר
אני מתפקדת כאילו בסדר, אבל כל עדכון של מצב החום של בן הזוג קצת מייאש אותי יותר. אומרים שבקורונה צריך לחכות 48 שעות בלי חום לפני שלא מדבקים יותר. מבחינתי זה גלגל ההצלה שלי שהולך ומתרחק. הוא מחלים מאוד לאט,זאת מחלה מאוד קשה ואנחנו לא יודעים בדיוק מה יש לו. אנחנו מדברים בטלפון והוא עוזר לי להחזיק את הראש מעל למים, ולו רק בלהעניק לי חמלה. אני יודעת שגם לו קשה שם מעבר לקיר לדעת שהוא כל כך רוצה לעזור ולא יכול.  אני קצת הסטרית בכל מה שקשור לחום כרגע ובודקת לכולנו חום מספר פעמים ביום לוודא שאף אחד לא נדבק, כואבים לי הראש והאוזניים ואני מפחדת שגם אני חולה, הגדולה המהממת שלי מסבירה לי שאני פשוט לחוצה, הכל בסדר

בתוך כל זה אני מצליחה לראות רגעים יפים, איך כל אחת מהבנות נקשרת אחת לשניה, את הגדולה מחבקת את הקטנה ואומרת שהיא כל כך חמודה, את האמצעית שרה לה שירים, איך אנחנו עושות מקלחת משותפת לפיצקית ובכלל את זה שהן מצליחות לשמור על מורל גבוה ולקבל את העובדה שאבא לא כאן כרגע, שהן צריכות להתעלות על עצמן ולהתבגר פתאום. אני כל כך גאה בהן ובי