ביקור בשגרירות

 אנחנו חיים בתוך מציאות בה כל הימים זהים, אין ממש אבחנה בין קודש לחול או בין הימים עצמם, כלום לא ממש קורה חוץ ממה שקורה ביננו כמשפחה והעיסוק במה נאכל היום. מודיעים לנו בשעת ערב, מחר ביקור בשגרירות ישראל. בימים כתיקונם התהליך המלא הוא הליכה לשגרירות אחרי שיש תעודת לידה מתורגמת עם חותמת אפוסטיל ואז הולכים לשגרירות לעשות את ההליך הבירוקרטי מול הפונדקאית ובדיקת רוק לילוד שתשלח לארץ לבדיקה גנטית. המחלקה לסיווג גנטי בתל השומר כבר יודעת מה הגנום שלנו מבדיקה שערכנו מבעוד מועד וכאשר מתקבלות תוצאות הבדיקה יש דיון בבית דין לדיני משפחה לקביעה האם לתת לילוד אזרחות. רק אז ניתן להנפיק דרכון בשגרירות ולהביא את העולל הקטנטן הביתה. זהו תהליך ארוך יחסית עם הרבה שלבים, שמשפיע על זמן השהות בגיאורגיה לזמן מינימלי של חודש בדרך כלל. בימי קורונה , אין בדרך כלל, הכל משתנה. השגרירות מאפשרים לנו להתחיל את התהליך של בדיקת הרוק עוד לפני שקיבלנו תעודת לידה כדי לקצר תהליכים. בנקודת הזמן הזו, שר הפנים מאשר מקרים אינדיווידואלים שמאפשרים להכנס לישראל עם תעודת משא, מעין דרכון זמני עד שיוסדרו כל האישורים הגנטיים בעבור פקדון כספי. תהליך זה שמור בדרך כלל למקרי חרום רפואיים שדרושים להטסת ילוד לקבלת סיוע רפואי בארץ. אני ממש שמחה שהשכילו לקצר תהליכים בימי קורונה כי היינו יכולים להתקע פה לחודשים אלמלא השינוי הזה
נציגי החברה מסדרים לנו מונית נפרדת לכל משפחה שלא נצטרך להפגש ולהתערבב בימים אלו של ריחוק חברתי ושכולנו חובקים תינוקות רכים. אנחנו לחוצים מאוד לצאת מהבית עם הקטנטונת ולהשאיר את הבנות לבד כי אין מי שישמור עליהן. אנחנו מפצירים בהם לא לפתוח את הדלת לאף אחד, לא לעשות דברים מסוכנים ולהעזר בסבתא בשיחת וידאו אם צריך. מיותר לציין שלא הייתי עושה את זה בחיים בשום סיטואציה אחרת, אבל כאן אין הרבה ברירות. אנחנו אורזים בקפידה דברים, מעולם עוד לא הוצאנו את הקטנה מפתח הדלת ולוקחים איתנו את המתנה לפונדקאית שקנינו לה ללידה ולא הסכימו להכניס לבית החולים, אנחנו לא אמורים לפגוש אותה אבל מקווים שאולי נראה אותה מחוץ לשגרירות. אנחנו נוסעים בטביליסי הריקה. תמיד היו פה פקקים. עכשיו זה ממש מפתיע אותי ואני מצלמת את הבחוץ, עיר שוממת מאנשים ומכוניות. אנחנו מגיעים לשגרירות ורואים את כל הפונדקאיות בלי מסיכה מחכות בחוץ, צמודות זו אל זו. אני לא יכולה לדעת בשלב זה כמה הן מודעות לנגיף, עם מי הן מסתובבות וכל מה שעובר לי בראש זה שהן לא נשמרות כמונו. בן הזוג ממהר לתת את המתנה לפונדקאית שמעבר לבניין ובהחלטה חטופה אנחנו מחליטים שאני לא מתקרבת עם התינוקת פשוט כי אנחנו מפחדים מהדבקה. אנחנו רואים זוגות אחרים שלוקחים את הפונדקאית לצילום משותף ונותנים לה להחזיק את העולל ואנחנו תקועים בין הפטיש לסדן. בעולם אחר, בפונדקאות הקודמת, צילמתי תמונות וסירטוני וידאו עם הפונדקאית והקטנה, נתתי לה להחזיק אותה וחיבקתי אותה בבכי. עכשיו אני עומדת בשאלה קשה, אני צריכה להגן על התינוקת הזאת ועל המשפחה שלי מהדבקה מול זה שאני רוצה להפרד ממנה כראוי ולהגיד לה כמה היא תהיה חלק מהלב שלי לנצח. זה קשה ומלחיץ ונראה שאנחנו היחידים שכל כך חרדים מהדבקה בסיטואציה הזאת, אולי כי רק לנו יש עוד ילדים לדאוג להם, אולי כי כבר חווינו מחלה קשה בזמן השהות שם, אולי כי אנחנו יותר מודעים וזהירים, אני לא יודעת, אבל זאת סיטואציה כל כך קשה עבורנו. אנחנו נכנסים לשגרירות ולוקחים לנו את הטלפונים, לא מוכנים להחריג כלום, גם לא כשהם מבינים שהשארנו את הילדות לבד, הכל מאוד צפוף וקטן שם וממש קשה לשמור על ריחוק. אנחנו עולים במעלית ומגלים שכל הפונדקאיות והנציג של החברה עדיין שם איתנו באותו חדר קטן, לא ממוזג או מאוורר. אני מניקה את הקטנטונת וכבר מחליטה להשאיר אותה עליי מתחת לסינר הנקה, כמה שיותר מבודדת מהעולם, כמה שיותר קרוב אליי, אנחנו לא מתיישבים ועומדים בצד כמה שיותר רחוק מכולם. ברור לי שאני מחזיקה אותה ככה ולא זזה, כמה שצריך. הכל לוקח נצח בהרגשה שלי, שנינו לחוצים מאוד. זוגות אחרים מתחילים להצטרף וכל ההפרדה שכולם חשבו שתהיה לא קורית. כל הישראלים יושבים יחד בצפיפות על הספסלים, חלק מחבקים את הפונדקאית שלהם ומלטפים לה את היד. הפונדקאית שלנו עסוקה בניירת ואני לא יודעת איך להגיב כשהיא תסיים, היא מתקרבת אלינו ואני נותנת לה להציץ על הפיצקית בתוך הסינר. אני ממלמלת תודה רבה והיא הולכת. כואב לי על הפרידה הזאת, מאוד. לא רק שלא נפרדתי כמו שהייתי רוצה שהפרידה תיעשה, ההשתקפות של הזוגות האחרים עם הפונדקאיות שלהן, למה לפונדקאית שלי לא  מגיע גם חיבוק? אנחנו הראשונים מהזוגות למלא את המסמכים והקונסולית רוצה שנחכה לעשות את בדיקת הרוק ביחד עם שאר הזוגות, אנחנו מפצירים בה שאין לנו זמן להתעכב, יש לנו ילדות קטנות שהשארנו לבד, אנחנו לא ביום בילוי זוגי פה. חוסר ההבנה של המצב קצת מעצבן אותי, זה לא הזמן לתמונות קבוצתיות או לבילוי חברתי, תני לי את המינימום זמן הנדרש לבלות פה ותני לי לחזור לבידוד שלי. למקום סגור ומוגן. אנחנו מסיימים את התהליך בשגרירות ראשונים ונוסעים מייד לדירה שלנו. מורידים את כל הבגדים שלנו ושל הקטנה ומתקלחים ורק אז נחשפים לבנות. מסתבר שכוס זכוכית נשברה בדירה בזמן שלא היינו והגדולה הרחיקה את הקטנה מהאיזור, מזל שלא קרה כלום לאף אחת. אני מנקה את הדירה ועל הלב עוד יושבת לי כל החוויה העקומה הזאת. אני מסיימת לנקות ושותה תה מול הנוף של טביליסי, מזילה דמעות וחושבת איך אפשר לתקן. אנחנו מחליטים לשלוח תמונה שלנו והבנות לפונדקאית וכמה מילים להסביר את מה שקרה וכמה אנחנו אוהבים אותה ומודים לה. מעבירים את זה דרך החברה שיתרגמו ויסבירו לה. זה קצת מקל עליי, אבל שנינו מרגישים כמה קשה היה לנו היום הזה. אנחנו עוד שלב אחד קדימה בתהליך הזה